אני יושב בחדר, על המיטה המכוערת שיש
לי מגיל 12. אני לא בטוח מה השעה עכשיו אבל השמש שוקעת בחוץ. מבעד לחלון משתקפים
השמיים בצבע מסטיק. הידיים שלי מזיעות, אני ממש יכול להרגיש את הזיעה מבצבצת לאט
מכפות הידיים שלי. אבל אני לא זז. הטעם של המתכת בפה שלי מקפיא אותי במקומי. המתכת
הזו שייכת ללוע של M-16 מקוצר. האצבע שלי יושבת לו בדיוק על ההדק. הקטע העצוב פה הוא שזה
הכי קרוב לנשיקה צרפתית שהגעתי אליו עד היום במהלך 19 שנות חיי.
“שים את הרובה בינתיים בצד.” הוא אומר לי. אני קופץ במקומי. הייתי
בטוח שאני לבד. ליבי פועם בחוזקה ואני מרים את העיניים לראות מי זה 'הוא'. אני
מגלה גבר זר יושב על כיסא המחשב שלי ומסתכל עלי במבט אדיש.
“השתגעת?! כמעט יריתי בעצמי מרוב
שנבהלתי.” אני צועק עליו.
“זה הרעיון שלך מלכתחילה, לא?” הוא
שואל. הוא מתחיל לעצבן אותי.
“כן, אבל... וחוץ מזה, מי אתה בכלל?
מה אתה עושה פה?”
“אני אתה.” הוא עונה לי. בלי לשנות
את הבעת הפנים שלו בכלל.
“אתה אני?”
“כן, אתה. רק בכמה שנים יותר
מבוגר.”
“ולפני שתגיד לי שאני מדבר שטויות,
ואני אסביר לך את כל הסיפור, אני אוכיח לך את זה. קוראים לך אביב רוזנברג. אתה
החלטת להתאבד כי נמאס לך מהעולם. אתה בטוח שאתה הבתול היחיד על פני כדור הארץ
בגילך, ואתה שונא את המפקד שלך שלומי, את החיילים שאתך בבסיס וכל דבר אחר בצבא.
בינתיים אתה מבלה כל סוף שבוע בלעשות ביד כשאתה מדמיין את גלית מהתיכון או צופה
בפורנו של הודיות. אל תשאל אותי למה, אבל זה יעבור לך מהר. לא סיפרת לאף אחד, אבל
אתה כותב יומן מאז גיל 15 שמלא בעיקר בהתחלות של סיפורים קצרים ושירים למגירה. אתה
רוצה להיות סופר מאז הפעם ההיא בסוף י"א כשגלית מצאה את אחד הסיפורים שכתבת
והתלהבה מהם. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה הרגשת כמו מישהו שיש לו משהו
מיוחד.” הוא עוצר ומסתכל עלי. כאילו הוא מחפש תגובה. אני לא יודע מה לומר. אחרי
רגע הוא ממשיך:
"הזין שלך הוא באורך13 וחצי
סנטימטר בדיוק. אתה זוכר את זה, כי אתה מדדת אותו בכל יום מאז כיתה ח' אחרי ש...”
"אוקי! אני צועק, “אוקי! בסדר.
אני מאמין לך.”
“תקשיב, אתה לא מבין כמה מטומטם אתה
נראה ככה. תניח את הרובה בצד בינתיים. אימא תגיע רק עוד איזה עשרים דקות.” אני
עושה מה שהוא אומר.
“אז אתה מהעתיד?” אני שואל אותו.
“סוג של,” הוא עונה, נשען לאחור
ומניח את ידיו מאחורי ראשו, “אני אתה בעוד חמש שנים, זאת אומרת, אם לא תבחר
להתאבד. ואתה יכול להיות רגוע, אני כבר לא בתול. יש לי, זאת אומרת תהיה לך, חברה.
הכרתי אותה בטיול לתאילנד. היא כזאת חמודה שאתה לא מבין. למרות שהיא יכולה להיות
קצת מעצבנת לפעמים. אבל ככה זה, אתה יודע. אבל אני אומר לך, בינינו. יש לי הרגשה
שזאת תהיה האחת.”
“אעלק, האחת. אתה תתפוס את השרמוטה
הזאת עם אודי שעובד אתה בקפה. אבל אל תדאג, עוד תברך על זה.” אומר מישהו מהצד השני
של החדר.
“מי אתה?” אני ואני המבוגר שואלים
בו זמנית ומסתובבים במהירות לעבר הדמות. אחרי מבט אחד אני יודע כבר מי הוא עוד
לפני שהוא אומר:
“אני אתם. או לפחות אתם בגיל שלושים
ושתיים,” הוא פונה אלי ישירות וממשיך "אני יכול לומר לך הרבה יותר מהילד הזה
פה. אני כבר נשוי לאישה הכי מדהימה בעולם, עם ילדה בדרך. אני עובד בחברת ייבוא
בינלאומית. אוטוטו אני הולך להתקדם להנהלה שם. אני הולך להרוויח חמש עשרה אלף
לחודש ולקבל רכב של החברה.”
“לא אתה לא,” אומר קול אחר. כולנו
מסתובבים אל דמות שלישית. “כן, כן. אני אתם בגיל 46.” שני ילדים, משכנתא, גרוש
טרי. תקשיב לי. להיות לבד זה הכי טוב. המון זיונים ואין את הכאב ראש של אישה בבית.
החתונה שווה רק בגלל הילדים המתוקים שלי. זה הדבר הטוב היחיד שיצא מכלבה ההיא.”
“עאלק,” אומר קול חדש ומבוגר יותר.
זה כבר מתחיל לעייף. “הגדולה חוזרת בתשובה ולא מוכנה לבוא לבקר. והקטן טס לאמריקה
לחפש כסף קל. שניהם זוכרים אותי רק כשהם צריכים כסף. עזוב אותך מילדים. תאמין לי.
באשמתם יש לי סרטן.”
“הם ירפאו אותו, בינתיים. אבל... ”
אומר קול לצידי. לחרדתי אני מוצא קשיש יושב על המיטה לצידי, כפוף גב וזעפן. אני
מחליט לעצור את זה.
“רגע!” אני צועק, “אז כולכם פה כדי
לעצור אותי?”
“לעצור אותך?” שואל אני בן הארבעים
או החמישים, אני כבר לא בטוח. “להפך, אנחנו פה כדי לשכנע אותך לעשות את זה. תסתכל
מסביב – אתה הולך להיות מפגר חולמני שמתאהב באישה שעושה ממנו סמרטוט רצפה, עובד
בחברה משעממת שיושב בשקט בזמן שכולם מתקדמים לפניו, גרוש שהילדים שלו לא רואים
אותו אף פעם, חולה סרטן, “
“ואתה לא רוצה לדעת מה אחר כך,”
אומר האני הזקן. “בוא נגיד שאם היית יודע לא היית מסתכל יותר על קטטרים באותה
הצורה.”
“אם היית מתאבד. אנחנו לא היינו פה,
נכון?” שואל אני בן העשרים וארבע. “מה שתאכלס קרה זה שהתחרטת ברגע האחרון. אנחנו
פה כדי להגיד לך לעשות את זה. אל תצפה לעתיד, כי לא הולך לקרות בו שום דבר טוב.
תתאבד עכשיו.”
“זה הכל?”
“בדיוק,” אומרים כולם במקהלה
מתוזמנת. “בדיוק" מוסיף אני הקשיש באיחור קל.
“טוב,” אני אומר ומכוון את קנה
הרובה בחזרה לכיוון הפנים שלי, “כנראה שאתם צודקים. אבל...” לפני שאני מספיק לומר
משהו אני מגלה שכולם נעלמו. אבל זה בסדר. אני חדור שליחות, ויש בי נחישות מחודשת.
כל מה שקרה פה היה כל כך הזוי. אבל הוא הבהיר לי בדיוק מה אני צריך לעשות.
באמת, כשאני חושב על זה כל מה שקרה
עכשיו היה ממש הזוי. זה היה יכול להיות אחלה בסיס לסיפור קצר. אני מרגיש שזה יהיה
ממש בזבוז לא לכתוב אותו. ויש לי עוד לפחות רבע שעה עד שאימא שלי באה, לא?
אני מניח את הרובה על הרצפה, ונועל
את הנצרה בינתיים. אני הולך ולוקח עט מהשולחן ומוציא את היומן שלי מהמחבוא מתחת
למיטה ומתחיל לכתוב. אני כל כך שוקע בכתיבה שאני מתעורר רק כאשר אימא שלי קוראת לי
לארוחת ערב. אפילו לא שמעתי שהיא באה. ואני באמת קצת רעב. אז אני מחזיר את היומן
למקום המחבוא שלו, ויוצא אל המטבח. אחר כך אסיים את הסיפור...
