שפיריות מנייר

הוא ישב על המדרכה, בגבו אל קיר לבנים ישן, והביט אל הבניין שמולו. זה היה מרכז קניות הומה אדם. זה לא היה קניון. בעיר קטנה כמו זאת, באזור הכפרי הצפוני הנידח שבו הוא היה, לא ממש היה אפשר לבנות קניון אמיתי. כדי להיות קניון המקום הזה היה צריך להיות גדול פי ארבעה, להיות בנוי מלפחות שלוש קומות, ולהכיל מסעדות, וחנויות אופנה ענקיות. במקום הזה היו בעיקר חנויות בגדים קטנות וצפופות ובית קפה אחד בלבד. אבל בכל זאת, העיר הזאת הייתה המרכזית עבור הישובים הקטנים שבסביבה. בגלל זה כנראה המרכז היה גדול יותר מאלו שראה בשבועות האחרונים במהלך המסע שלו.

'מסע?' הוא חשב לעצמו האם באמת אפשר באמת לקרוא לזה מסע. אחרי הכל אין לו באמת יעד מוגדר. זה גם לא טיול, הוא לא שוהה שם לזמן מוגדר ואחר כך חוזר לבית שלו ולחיי השגרה הרגילים שלו. אם בכלל, היה אפשר לקרוא לזה נדודים. אבל המילה הזאת נשמעה לו ארכאית מדי. הוא אהב את המילה 'מסע' הרבה יותר. לא שזה שינה יותר מדי כי זאת מילה בעברית. ואף אחד פה לא מדבר עברית בכל מקרה. אבל בינו לבין עצמו, הוא קרא לזה תמיד מסע.

הוא היה במסע הזה כל כך הרבה זמן, שהוא כבר לא ממש זכר למה הוא נמצא שם בכלל, בארץ הזאת. למעשה, הוא כבר לא זכר איך קוראים לו. הוא אפילו לא זכר מתי שכח את השם שלו. המקומיים קוראים לו גאיג'ין, כלומר זר. פעם עוד היו קוראים לו גאג'ין סאן. אבל ככל שהזמן עבר, והבגדים שלו הלכו ונהיו בלויים, ככל שהוא למד יותר ויותר את השפה והדרכים של המקום, הסיומת שמסמלת כבוד הלכה ונעלמה והוא הפך להיות פשוט גאיג'ין. הוא כל כך התרגל לכינוי שאימץ אותו גם בינו לבין עצמו, וככל שהזמן עבר הוא שכח מה שמו האמיתי. או אם בכלל היו לו אחד.

על קיר המרכז המסחרי שישב מולו היה שעון מחוגים גדול. לצד הספרות שלו צוירו דמויות קטנות בלבוש מסורתי מכל מני מקומות ברחבי העולם. כשהשעון היה מגיע לשעה עגולה, הוא היה משמיע בטון צורם את המנגינה של "זה עולם קטן מאוד." אחרי שעות של ישיבה שם בפינת הרחוב, הוא כבר למד לשנוא למוות את המנגינה הזאת. מחוגי השעון הצביעו על השעה ארבע שלושים וחמש בערך. עוד פחות משלושים דקות השעון המוזיקה תתחיל שוב. הוא שנא את המחשבה הזאת.

הוא השפיל את מבטו מהשעון ובהה במקום זאת במדרכה שלפניו. במקום שבו ישב עברה שדרה רחבה להולכי רגל בין שני טורי בתים. חמישה מטרים מהמקום בו ישב עבר מעבר חציה רחב שהוביל לכניסה למרכז המסחרי, שלצידו עמדה גם תחנת הרכבת המקומית. מעל ראשו הצלה מרפסת קטנה שסוככה עליו משמש הקיץ הקופחת בצהריים. הוא היה בולט מספיק כדי למשוך את עיני העוברים והשבים, אבל לא בולט מדי, כדי לא למשוך את תשומת ליבה של המשטרה. זה היה מקום מושלם בשביל העסק שלו.

לצידו הייתה מחצלת קטנה ועליה ערמה של דפי נייר צבעוניים. על הערמה הונחה אבן כדי שלא תתפזר או תעוף ברוח. בצידו השני, הייתה פחית גדולה ובה גומיות. תוך כדי שהביט על סביבתו,לא הפסיקו ידיו לנוע. הן היו מתורגלות כל כך, שלא היה לו כלל צורך להסתכל אליהן בזמן שעבדו. למעשה היו אנשים שחשבו בתחילה, בגלל מבטו המנותק מעבודתו, שהוא בכלל עיוור. זה לא שינה לו יותר מדי. בכל פעם הוא לקח נייר מהערמה וקיפל אותו במיומנות, לאחר מכן הוסיף את הגומייה, מתח אותה בין כפלי הנייר והציב את המוצר המוגמר לפניו. כדי לוודא שלא יעופו ברוח, הוא הניח פיסה קטנה של נייר דביק בתחתית של כל אחד מהם והצמיד אותו בזהירות לשמיכה שהייתה פרוסה לפניו.

הוא הכין שפיריות מנייר. והוא עשה זאת בצורה מדהימה. הקיפול היה דומה להפליא למקור. הגוף הארוך, שני זוגות הכנפיים בזוויות הנכונות, אפילו רמז לעיניים הגדולות שמקדימה. בשעות שמאז הבוקר התאספו לפניו כבר עשרות שפיריות שכאלו, בכל מני צבעים. אבל כל זמן שהן סתם היו מונחות שם, הקסם שבהן, עדיין היה חבוי. הוא ידע שעליו לחכות לרגעים הנכונים כדי לגלות אותו.

כשהשעון הצביע על ארבע וארבעים הגיע רגע כזה.

בזווית העין שלו הוא זיהה את זוג צעיר הולך לאט במעבר החצייה. הם הלכו יד ביד ודיברו ביניהם בשמחה. או יותר נכון לומר, היא דיברה והוא הקשיב. הוא הרים את אחת השפיריות בידו, וחיכה שהם יתקרבו עוד קצת. ואז כשהיו בדיוק במקום הנכון, הוא משך בפיסת נייר קטנטנה והגומיות המתוחות השתחררו והחלו לנפנף בכנפיים העשויות בדיוק. השפירית קיבלה חיים משלה והחלה להתעופף מסביב, בדיוק מול עיניהם של בני הזוג. היא נשארה באוויר לעוד רגע אחד, ואז נפלה על הרצפה לפניהם.

“וואו, מדהים,” אמרה הבחורה ופנתה לחבר שלה, “ראית את זה? זה כזה חמוד! אני רוצה אחד."

“זה סתם צעצוע מטומטם,” ענה הבחור והעביר מבט מזלזל על שפיריות הנייר והמוכר שלהן, “מה את ילדה?”

“זה חמוד ואני רוצה את זה,” היא אמרה לו בקול מתפנק, “כמה זה עולה?” היא פנתה אל גאג'ין ושאלה. היא הייתה רזה וחיננית, היא לבשה חצאית קלילה בצבע ירוק בהיר וחולצת כותנה בהירה עם כיתוב לא ברור באנגלית. אם לשפוט לפי המראה הייתם מנחשים שהיא בת שש עשרה פחות או יותר. אבל גאיג'ין ידע שעליו תמיד להוסיף כמה שנים להערכה הראשונית. לפי הבגדים וההתנהגות שלה הוא ניחש שהיא לומדת במכללה כרגע.

“מאתיים יין לחמישה," הוא ענה בלאקוניות, הדחף הראשוני שלו היה להישיר אליה מבט, אך הוא ידע שזה נחשב חצוף במדינה הזאת. במקום זאת הוא הביט אל האזור הכללי של צווארה. “זה עף פעם אחת וזהו, אחר כך אי אפשר שוב.”

“ארבעים יין בשביל צעצוע חד פעמי מנייר?” שאל הבחור, כשהוא מתעלם מהמוכר ומביט ישירות אל חברתו. “זה שוד. עזבי את זה, זה לא שווה את זה.”

האישה התעלמה ממנו והתכופפה אל השפיריות שלפני גאיג'ין. “אפשר להסתכל?” היא שאלה אותו. כשהיא התכופפה לעברו הוא יכול היה להגניב מבט אל החזה הקטן שלה מבעד לצווארון חולצתה. ריח עדין וחמצמץ של בושם דגדג את אפו. הוא מיהר להסיט את עיניו, לפני שתבחין בכך. “להסתכל בסדר. אסור לגעת.” הוא אמר נחרצות.

“אני רוצה.” היא אמרה שוב, והזדקפה במקומה, מביטה בתחינה אל החבר שלה. “ואם אתה לא רוצה לקנות לי, אני אקנה את זה.”

“לא, לא. בסדר, הבנתי, אני אקנה לך אותם.” ענה החבר וחיטט בארנק שלו. הוא הוציא שני מטבעות והניח אותם לפני גאיג'ין.

“חמש יגמרו מהר,” מלמל גאיג'ין, כאילו לעצמו.

“נכון, נכון.” ענתה הבחורה. "תקנה לי עשר. זה רק ארבע מאות יין, זה לא הרבה.”

הבחור שלח מבט כועס לגאג'ין. המבט הראשון שלו שהכיר בקיומו של המוכר כבן אדם. ואז הוציא מארנקו עוד שתי מטבעות וזרק אותן יחד עם האחרות. גאג'ין אסף את המטבעות שהתפזרו באטיות ואז הוציא שקית נייר כתומה והניח בה את אחד הניירות הצבעוניים שלא קיפל עדיין. על הנייר הוא סידר בזהירות שש מהשפיריות, ואז הניח עליהן נייר נוסף. עליהן הניח נייר נוסף ועליו שם שלוש נוספות. הוא מסר את השקית לגבר שלפניו, ואז לקח שפירית נוספת וסימן לבחורה להתכופף אליו שוב. כשעשתה כן, הוא הסביר. לה איך לשחרר את הגומיות ולגרום לשפירית לעוף.הוא הניח את השפירית האחרונה בידה. האישה חייכה אליו ונעמדה. היה משהו מתוק בחיוך הזה. חום אנושי שהוא לא הרגיש כבר זמן מה. אולי אפילו יותר מכך. הוא חשב לרגע ואז הרים שפירית נוספת והושיט אותה אליה. “חינם.” הוא אמר.

“תודה גאג'ין סאן.” היא אמרה וקיפצה פעם אחת במקומה. היא עצרה לרגע כאילו היא חושבת על כך. ואז פתחה את התיק שלה והחלה לחטט בו. אחרי כמה רגעים היא הוציאה ממנו מחברת אדומה עם קשקושים בצורת לבבות ושמות על הכריכה. היא תלשה ממנה דף ואז החזירה אותה לתיק. אחר כך היא החלה לקפל את הדף בזריזות עד שיצרה עגור נייר. ומסרה אותו לגאג'ין. היא חייכה אליו שוב ואז הלכה מהמקום עם החבר הכועס שלה.

גאיג'ין עצם את עיניו ונשען לאחור. היום היה יום מוצלח יחסית והוא הצליח למכור חמישים שפיריות. בחצי מהכסף הזה יוכל לקנות לעצמו קערת אטריות ואת החצי השני יוסיף לחיסכון שמיועד לקניית חומרים לשפיריות ולנסיעות. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו קצת לנוח. רחש הרחוב ברקע, ושמש אחר הצהריים הדהויה הרגיעו אותו מעט. מאחורי העפעפיים שלו הלך ופעפע צבע לבן בהיר וכיסה את כל תודעתו. בלי שהרגיש, שקע לאט לאט לתוך חלום בהקיץ.

בתוך החלום הוא שוכב על הצד. ערום לגמרי, על מיטה צרה. הוא מסתכל קדימה ולא יכול להזיז את מבטו. משהו כחול ושקט מחזיק את מבטו שבוי. זהו זוג עיניים, עיניים כחולות ומתוקות שמביטות בו בחמלה, באהבה. הוא שולח יד קדימה, ויד עדינה נשלחת בחזרה אליו. אצבעותיהם משתלבות. חיוך רך נשלח אליו, והוא מרגיש צביטה קטנה בחזה.

תוך כמה דקות הוא התעורר לצלילי 'זה עולם קטן מאוד.' הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו שוב על המדרכה בפינת הרחוב. המציאות התרסקה כנגדו בעוצמה של תאונת דרכים. הפעם החלום היה הרבה יותר מוחשי מבפעמים הקודמות. אולי משהו בחיוך של אותה אישה עורר בו זיכרונות ישנים. כך או כך, הוא היה רחוק מרחק שנות עור מהעיניים הכחולות ההן. זה היה זיכרון ממקום רחוק, מחיים אחרים. משהו שבו לא יוכל לגעת לעולם.

בקערת האטריות היום בערב, לעומת זאת, הוא יוכל בהחלט לגעת. רעב מנקר החל להציק לו ולהזכיר לו שהוא חי בהווה, ועליו לדאוג למה שקורה כאן ועכשיו. הוא קם במקומו והתנער מעט. בכיסו צלצלו המטבעות שהרוויח. הוא החליט לסיים את העבודה לאותו היום והחל לאסוף את חפציו. הוא כמעט סיים כאשר ראה איש צועד לעברו באטיות מצידו השני של הרחוב.

האיש היה לבוש בחליפה יקרה ומחויטת, וגאיג'ין לא הבין למה שהוא ירצה להתעסק עם רוכל רחוב עני כמוהו, אבל היה ברור שהוא צועד הישר לכיוונו. מבטו פנה אליו, חודר ובטוח. לרגע אחד גאג'ין חשב לברוח, אבל הוא לא רצה להשאיר את הציוד שלו מאחור. ובנוסף לכך ידע שאם ימשוך יותר מדי תשומת לב הוא עלול למשוך אליו את המשטרה. הוא נעמד במקומו, והביט למטה בכניעה.

"הי, גאג'ין,” אמר האיש בקול עבה כשהגיע אליו לבסוף. “שמעתי שאתה מוכר שפיריות נייר, כן? תן לי לראות אחת.”

הייתה לו תחושה מבשרת רעות שמשהו מאוד לא טוב הולך לקרות, אבל הוא פחד מדי בכדי לא לציית. הוא התכופף במקומו והוציא מהשקית שאליה כבר ארז את השפיריות המוכנות שפירית אחת. הוא החזיק אותה מול האיש המחויט. האיש הושיט את ידו כדי לקחת את השפירית. אך גאג'ין מיהר למשוך אותה אליו. “מותר להסתכל, אסור לגעת.” הוא מלמל בקול חנוק. "הא? ככה?" שאל האיש וצחק בקול רועם. “אין בעיה. כמה זה עולה?”

"מאתיים יין לחמש שפיריות,” ענה גאג'ין.

“תן לי אחת," אמר האיש, והוציא את ארנקו. הוא הגיש לגאיג'ין שטר של אלף יין. “תשאיר לך את העודף.”

גאיג'ין הביט בו בתדהמה, ולא היה בטוח אם הבין את דבריו.

“נו?” אמר האיש בקול חסר סבלנות. “שילמתי. אז תן לי אחד.”

גאיג'ין הגיש לאיש את השפירית, והביט בשטר שבידו.

“איך מפעילים את זה?” שאל האיש, “זה אמור לעוף, לא?”

“זה עף פעם אחת,” ענה גאיג'ין,” ואז אי אפשר שוב." הוא הראה לאיש איך לשחרר את הגומיות, והאיש עשה זאת והביט בשפירית מתעופפת לה לכמה שניות ואז נופלת לרצפה. הוא הרים את הנייר בידו והביט בו. הוא היה קרוע ללא היכר ולא דמה יותר לשום צורה מוכרת.

“הו, משעשע.” אמר האיש. “כמה זמן ייקח לך להכין אלף כאלו, גאיג'ין?”

גאיג'ין חשב שזו בדיחה, אבל ידע שעדיף לו לא להסתבך יותר מדי עם האיש. הוא חשב לרגע, ואז אמר: “שבוע. אם אני ממשיך לעבוד.”

"זה לא טוב,” אמר האיש, אני רוצה את זה מחר בערב. “כמה אתה מרוויח בשבוע?”

“עשרים אלף יין,” ענה גאיג'ין בהגזמה בלי מחשבה. ואז עצר את עצמו והחל למלמל: “אם זה שבוע טוב ו...”

“סגור,” ענה האיש והוציא מארנקו שני שטרות של עשרת אלפים יין. הוא הושיט אותו לגאיג'ין. “שזה יהיה מוכן עד מחר בתשע בערב. מבחינתי תעבוד כל הלילה. אם תעשה את זה אני אביא לך עוד ארבעים אלף יין. מבין?”

“מבין" ענה גאג'ין, והביט בשטר שבידיו. “אני אתחיל לעבוד על זה עכשיו. מיד.” הוא אסף את הדברים האחרונים שלו והלך מהמקום לחפש פינה שקטה לעבוד בה. הוא התיישב לבסוף במגרש חנייה קטן הצופה אל נהר. כמה עשרות מטרים ממנו עבר גשר מעל הנהר. הוא קיווה שהאור מהגשר יאיר מספיק כדי שיוכל לעבוד, ושטח האספלט של החנייה יהיה משטח נוח לפרוס עליו את השפיריות המוכנות.

השעה הייתה בערך שש וחצי והשמיים האדומים נמזגו לאט אל מאחורי בתי העיר שבאופק המערבי. ממזרח החל החושך לפעפע לאטו. גאיג'ין ישב בשקט ופרס את החפצים שלו מסביבו בזהירות שבה אמן היה מניח לפניו את כלי עבודתו. בצידו האחד הוא הניח את ערמת הנייר ומעליה אבן גדולה. ומצידו השני את הגומיות. לפניו הוא פרס את הבד ועליו הוא הניח את נייר הדבק שבו ישתמש כדי להחזיק את השפריות במקומן.

הוא התכוון להתחיל לעבוד אך אז שינה את דעתו. הרוח באיזור הזה בוודאי תהיה חזקה מדי בכדי להניח את השפיריות כמו שהן, הוא חשב לעצמו, וממילא הוא לא יוכל להניח אלף שפיריות על משטח כזה קטן. הוא חשב לרגע אחד נוסף ואז הביט מסביבו. לבסוף הוא מצא קופסת קרטון ריקה שהכילה בעבר, לפי הכיתוב עליה, קלמנטינות. הוא הפך את הקרטון וניער אותו מעט. ואז הניח אותו לפניו. הוא ריפד את הקרטון בזהירות בניירות, והדביק אותם עם נייר הדבק. פה הוא יוכל להניח את השפיריות, הוא חשב לעצמו. הוא הניח בקרטון את השפיריות שטרם מכר במהלך היום בעדינות אחת אחרי השנייה. בין השפיריות הללו הוא מצא גם את עגור הנייר שניתן לו לו על ידי האישה המחייכת.

הוא הביט בעגור מקרוב. הוא היה עשוי מדף שורות פשוט. הוא לא היה בדיוק סימטרי והקפלים לא היו מחוזקים דיו. אפשר היה לראות שהאישה לא הייתה מנוסה בקיפולי נייר, או שפשוט לא התאמצה במיוחד. הוא חייך לעצמו ואז הצמיד לעגור חתיכה קטנה של נייר דבק והצמיד אותו לחלקו העליון של הקרטון, כך שנראה היה כאילו הוא צופה על כל השפיריות שבפנים. אולי הוא יגן עליהן, הוא חשב לעצמו. והחל לקפל שפיריות חדשות ולהניח אותן בקרטון.

הוא עבד בזמן שהחושך הכבד החל לשקוע מעל העיר, כאשר הכוכבים החלו לנקר באפלה וחצי ירח התנדנד לאטו במעלה השמיים. האור מהגשר היה קלוש יותר ממה שציפה לו, אבל הוא היה מספיק. גם כך יכול היה להכין את השפיריות בעיניים עצומות. הוא רק היה צריך מספיק אור כדי להניח אותן אחת לצד השנייה בתוך הקרטון. היו לו בערך חמש מאות דפי נייר בערמה שלצידו. הוא צריך רק אחד עבור כל שפירית. אם יעבוד בלי הפסקה יוכל לסיים להכין מכולם שפיריות לפני שיעלה האור. אחר כך יוכל לישון מתחת לגשר כמה שעות ואז ילך לקנות ניירות וגומיות נוספים בעיר, כדי להשלים את האלף שאותו הבטיח.

תוך כדי שעבד הוא חשב על הכסף שיוכל לקבל. בשישים אלף יין יוכל לקנות לעצמו בירה ולאכול ראמן בכל ערב. הוא יוכל לקנות לעצמו בגדים חדשים וחמים יותר לחורף. הוא יוכל לקנות כרטיס נסיעה דרומה ולעזוב את הצפון הקר והמקולל הזה. בדמיונו הוא ישב על חוף הים באוקינאווה. הגלים ליחכו את רגליו שהיו פרוסות לפניו. והחול החם שקע תחת ידיו. העיניים הכחולות מהזיכרונות שלו היו לצידו. יד רכה הונחה על ירחו וליטפה אותו בעדינות. רוח נעימה נשבה מסביב.

כשהתעורר ממחשבותיו הוא שם לב שבזמן שחלם בהקיץ כבר נערמה ערמה גדולה של שפיריות נייר בקרטון שלפניו. הוא גמר כשני שלישים מהניירות שלו. והלילה עוד היה בשיאו. אבל משהו הציק לו, הוא ידע שמשהו משך אותו ממחשבותיו אבל לא הצליח להבין מהו הדבר. אחרי כמה רגעים הבין מהו הדבר. זה היה אור, או יותר נכון כמה אורות שהאירו לעברו והתקרבו במהירות.קולות המנועים הרועשים שהתלוו אליהם הבהירו לו שאלו הם אופנועים. צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלו, ואיתה חלחלה קרה שהזדחלה עד לקצות האצבעות שלו. הוא התפלל שלא יראו אותו. אך תפילתו לא נענתה.

האופנועים התקרבו עד שנעצרו מטרים ספורים ממנו. האורות שלהם סנוורו אותו עד כדי כך שלא יכול היה לראות את רוכביהם כלל. “תראה תראה,” אמר קול של גבר מעל אחד האופנועים, “הנה הוא.”

“כן,” ענה לו האחר. ופנה לגאג'ין סאן בקול מתגרה: “הי, דוד. מה יש לך בקרטון?”

גאג'ין שתק והביט בהם בעיניים פעורות. הוא ידע שכל דבר שיגיד לא ישנה את כוונתם. ושבכל מקרה הסיפור הזה לא ייגמר בטוב. ליבו פעם בחוזקה והוא ניסה לחשוב במהירות מה עליו לעשות. אך כמה שניסה לחשוב על כך, לא הצליח להגיע לפתרון. מוחו פעל לאט מדי, ומסביבו הכל קרה מהר מדי. אחד האופנוענים ירד מהאופנוע שלו, והתקרב אליו במהירות. הוא כופף את ברכיו וקירב את פניו עד שהיו במרחק של כמה אצבעות מגאיג'ין. “הי, חלאה, שאלנו 'תך שאלה. 'תה חרש או מה?” הוא דיבר בטון צרוד בניב של עבריינים שגאיג'ין לא הכיר לגמרי. אבל הוא הצליח להבין את הכוונה.

“זה רק ניירות," הוא ענה בקול חלוש.

“מה הוא אמר?” שאל מישהו מאחורה.

“רק ניירות" אמר הקול הצרוד וצחק. הוא הושיט יד לקרטון והוציא שפירית ממנו. “או, אוריגמי," הוא אמר. והרים את השיפירית מול עיניו.

“מותר להסתכל, אסור לגעת," אמר גאג'ין בקול רועד ומפוחד. הקול הצרוד הסיט את פניו מהשפירית ופנה להסתכל על גאיג'ין. “חתיכת חרא קטן! 'תה אומר לי מה לעשות?” הוא צעק מול פניו.

גאג'ין יכול היה להרגיש טיפות רוק פוגעות בפניו. ריח חזק של אלכוהול נידף מפיו של האופנוען. והוא חש בחילה. “לא אני רק,” הוא התחיל לומר. אך קול צרוד קטע אותו. הוא שלף סכין קפיצית והצמיד אותה לצווארו. אני אגיד 'ך מה לעשות. לא 'תה. שומע?”

גאיג'ין הנהן באיטיות בראשו. מפחד לדבר.

“יפה.” אמר הקול הצרוד, והרחיק את הסכין מצווארו. “אני חושב שראיתי 'תך עם הדברים האלו ליד התחנה. 'תה יכול לגרום להם לעוף, נכון?”

גאיג'ין הנהן שוב באיטיות. הוא הוציא את אחת השפיריות מהקרטון. “אתה מושך את הנייר פה מאחורי הכנפיים, וזה משחרר את הגומייה.” הוא הסביר. השפירית שבידו התעופפה קצת ואז נפלה אל הנהר.

“יפה,” אמר הקול הצרוד. וניסה בעצמו. גם השפירית שלו עפה ונחתה אל הנהר. “גם אני רוצה לנסות,” נשמע קול מאחורי אחד האופנועים האחרים. “כן," אמר אחר אחר.

"לאט לאט.” אמר קול צרוד. “אני בטוח שלדוד גאיג'ין לא אכפת לתת לכולנו לנסות. נכון דוד גאיג'ין?” הוא שאל והביט לעבר גאיג'ין במבט מאיים. “אל תדאג אנחנו רק בודקים את הסחורה. אם נאהב את זה נשלם לך יפה. כן?”

גאיג'ין נפל לאחור. הוא ידע שאין לו ברירה אלא לתת להם לעשות מה שהם רוצים. הוא הביט בשקט בזמן שהאופנוענים הוציאו את השפיריות שעבד עליהן כל כך קשה אחת אחרי השנייה ושחררו אותן אל הנהר.

“הי, 'תם יודעים מה יכול להיות מגניב?” שאל קול צרוד אחרי שכמה עשרות שפיריות כבר צפו על מי הנהר במורד הזרם. כל המבטים הופנו אליו. הוא הכניס יד לכיס מעיל העור שלו והוציא ממנה מצית. הוא כיוון את המצית לשפירית.

“לא! עבדתי על זה קשה!” צעק גאיג'ין, ונעמד במקומו בלי לשים לב שהוא מדבר בכלל עברית. אבל הקול הצרוד התעלם ממנו והמשיך בתכניתו. הוא הבעיר את השפירית ואז שחרר אותה.השפירית הבוערת עופפה ונשרפה קלות באוויר. “לא.” צעק גאג'ין. "אל תעשו להן את זה.” אף אחד לא הקשיב לו.

“מגניב,” אמר בהתלהבות אחד האופנוענים, בחור נמוך עם משקפיים כהים וזקן צרפתי קטן, “אני רוצה לנסות גם.”

“בוא, תעשה, אמר הקול הצרוד ונתן לו את המצית שלו. אחרי החלו גם האחרים להוציא את השפיריות להצית אותן ולשלוח אותן בתעופה לנהר. גאיג'ין הביט בשקט בלהבות הקטנות מעופפות להן מסביב, ומשתקפות במים השקטים שזורמים תחתן. ברקע נצנצנו אורות העיר בשקט. על הגשר חלפו רכבים בלי לעצור.

“וואו,” אמר הזקן הצרפתי, “זה כמו כוכבים נופלים.” מגניב. כל האופנוענים צחקו בקול.

לפתע הם השתתקו בבת אחת. גאיג'ין הביט סביב עד שגילה את הסיבה לשתיקה הפתאומית. במרחק של כמה מטרים מהם נעצר רכב שחור וגדול. זו הייתה יגואר שחורה ואלגנטית. מצוחצחת למשאי. אורות הרכב נשארו דולקים בזמן שמהמושב האחורי יצאה דמות כהה וזקופה. גאיג'ין מצמץ בעיניו אך התקשה לראות את הדמות כשהאור מסנוור אותו מאחוריה.

“אח גדול.” אמר קול צרוד בנימה שהביעה בבירור יראת כבוד. “מצאנו אותו, זה באמת כיף הדברים האלו. תראה מה אפשר לעשות עם זה.” הוא לקח שפירית והראה לו כיצד הוא משחרר אותה כשהיא בוערת.

האיש מהיגואר צחק צחוק רועם בקולו העמוק. גאיג'ין זיהה מיד את הקול, זה היה האיש בחליפה. “אבל למה?” הוא שאל את האיש לפני שהספיק לעצור את עצמו.

האיש צחק והביט אליו במבט חסר רחמים. “למה באמת? לא יודע. כי אני יכול, כנראה.” הוא טפח על כתפו של גאיג'ין כאילו הוא טופח על כתפו של חבר שסיפר כרגע בדיחה על חשבונו. “לא נורא, אני אשלם לך. אל תדאג דוד.”

הוא התכופף לצידו ושלח יד לקרטון שלפני גאיג'ין כדי לקחת שפירית. אך הקרטון היה ריק. “מה?” הוא הזדקף ושאל בכעס. “לא השארתם לי בכלל? מי אתם חושבים שאתם?!”

“סליחה בוס,” אמר הקול הצרוד והשפיל את ראשו לפניו. “היה לנו כיף ולא שמנו לב.”

“שום סליחה!” אמר האיש בחליפה ובעט בקול הצרוד בבטנו. הוא התקפל על הרצפה, אוחז בבטנו.

“רגע רגע בוס. אמר לפתע אחד האופנוענים, יש פה עוד אחד.” הוא תלש את העגור מדפנת הקרטון והגיש אותו לאיש בחליפה.

“זה לא שפירית, מפגר. זה עגור.” אמר האיש בחליפה. "פרחחים כפויי טובה שכמוכם. תלמדו להראות כבוד למי שמעליכם.” הוא הוציא את הארנק שלו וזרק חמישה שטרות של עשרת אלפים יין על האדמה לפני גאיג'ין. “כמו הדוד פה. אתם רואים כמה הוא שקט? תלמדו ממנו. טוב, בואו נעוף מפה.”

הוא הרים את העגור מולו והוציא מצית מכיסו. “נשלח את זה על הנהר, למזל טוב.” הוא אמר.

“לא!” צעק גאיג'ין ורץ לעבר האיש בחליפה. שניים מהאופנוענים מיהרו לתפוס אותו לפני שהצליח להתקרב אליו. אחד מהם חבט בו בעצמה בבטנו ורגליו אבדו מכוחן. אך האופנוענים החזיקו אותו עומד במקומו. “בבקשה לא.” הוא מלמל.

“מה אמרת? יש לך חתיכת אומץ. הא?” שאל האיש בחליפה ופנה אל האופנוענים. “תעזבו אותו רגע.”

האופנוענים עזבו את גאיג'ין והוא נפל אל הרצפה. הוא מיהר להרים את השטר שנזרק לפניו והושיט אותו לאיש בחליפה. “קח את זה בחזרה. בבקשה. אבל תן לי את העגור.”

האיש בחליפה צחק. “הומלס שמוותר על חמישים אלף יין בשביל עגור מנייר. על זה עוד לא שמעתי. אתה מוזר גאיג'ין. אני מצטער אבל אני מוותר על ההצעה שלך. אני צריך קצת מזל טוב, ונראה לי שהעגור הזה ייתן לי אותו.” הוא הרים שוב את העגור והחזיק את המצית לידו.

גאיג'ין לא חשב. הוא קפץ לעברו במהירות וחטף את העגור מידו. לאחר מכן הוא זרק אותו אל הנהר שמאחוריו, לפני שהאופנוענים הספיקו לתפוס אותו.

האופנוענים מיהרו לקפוץ עליו ולגרור אותו לאחור. הוא נפל על ברכיו בידיהם “אז ככה, דוד?” שאל האיש בחליפה. ורץ לעברו, הוא בעט בפניו. גאיג'ין לא חש עוד דבר. הוא רק יכול היה לחוש טעם של דם בפיו. אבל גם זה לא הטריד אותו. האיש בחליפה המשיך לדבר: “אני רציתי להיות בסדר איתך גאיג'ין. זה ממש חבל לי שזה נגמר ככה. אבל אין ברירה. אתה יודע שאתה לא יכול לעשות דבר כזה ולצאת מזה ככה סתם, כן?” הוא שלף אקדח ודרך אותו מול הרצפה.

גאיג'ין לא ענה. הוא רק הרים את עיניו להביט ישירות בעיניו של האיש בחליפה. האיש עיוות את פניו וירק הצידה. הוא הרים את האקדח וכיוון אותו ישירות אל מצחו של גאיג'ין. האצבע שלו סחטה לאט לאט את ההדק. גאיג'ין לא אמר דבר, הוא לא התנער ולא ניסה לברוח. הוא פשוט עצם את עיניו וניסה לחשוב כמה רחוק שט בינתיים עגור הנייר במורד הזרם. אל מול דמיונו דמיונו צפו שוב זוג עיניים כחולות יפיפיות, הוא יכול היה לחוש חום של יד עדינה משלבת אצבעותיה בשלו. חיוך עדין צף ועלה על שפתיו.