אני
לא יודע למה החתול הזה החליט למות דווקא מתחת לחלון שלי. העולם הזה ענק, ויש בו כל
כך הרבה מקומות אחרים שהרבה יותר מתאים למות בהם. באמת. אבל משום מה, החתול הזה
החליט שזה הכי נכון בעולם לקפוץ מעל הגדר, לזחול בין השיחים הקוצניים, לעבור את
השטח המשותף של הבניין לצד שתי דירות אחרות, לטפס בדיוק לארוגת הפרחים שמתחת לחלון
חדר השינה שלי ולהתפגר.
הוא בטח היה שם כבר לא מעט זמן עד שגיליתי אותו. כבר ביום ראשון בלילה הרגשתי איזה ריח מוזר שלא הצלחתי לגלות את המקור שלו ורק בשני אחרי הצהריים, כשחזרתי מהעבודה והריח היה כבר באמת חזק התחלתי לחפש ברצינות מאיפה הוא בא. מצאתי את החתול אחרי הרבה חיפושים. זה היה חתול גדול ושמן, הפרווה שלו הייתה לבנה מלבד כתם שחור שכיסה את הגב התחתון שלו והזנב וכתם קטן יותר על הראש ומסביב לעין. הוא שכב על האדמה על הצד כאילו הוא ישן. הדבר היחיד שרמז על כך שהוא כבר לא בין החיים הייתה הזווית המוזרה שהראש שלו היה בה, והריח המבחיל שלו.
עמדתי שם למשך כמה דקות ובהיתי בחתול. דחפתי אותו קלות בקצה הנעל שלי. הגוף שלו זז בלי התנגדות, כמו סמרטוט רצפה רטוב. בסופו של דבר נאנחתי והנחתי לו. אין עוד שום דבר שאני יכול לעשות בשבילו, חשבתי לעצמי, הוא עכשיו במקום שכולו טוב, טורף עכברים ומחטט בפחי זבל מלאים כל טוב בגן העדן לחתולים. מה שאני צריך לעשות כרגע, זה למצוא דרך להיפטר ממנו לפני שאני אמות מהריח ואגיע גם כן לגן עדן.
הוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי לעירייה. הסברתי להם שיש חתול בגינה שלי וצריך להיפטר ממנו. שאלתי אם יש מישהו שיוכל לטפל בזה. הטלפנית התנצלה ואמרה שהיא יכולה לשלוח פקח אבל בגלל שזה שטח פרטי אני אצטרך לשלם על זה. כן, היא מבינה שזה נשמע הזוי. כן, היא יודעת שאף אדם שפוי לא יפנה פגר בעצמו. כן, היא יכולה להעביר אותי למנהל שלה אבל הוא יגיד לי את אותו הדבר. התעקשתי לדבר אתו בכל זאת. הוא באמת אמר לי את אותו הדבר.
כשסיימתי את השיחה עם העירייה החושך כבר ירד. מצאתי את עצמי עומד עדיין באותו המקום. גם החתול שכב עדיין באותו המקום. הראש שלו עדיין היה בזווית מוזרה, והריח הנורא הזה הלך והתחזק. החזרתי את הטלפון לכיס ונכנסתי בחזרה לבניין. אני שונא לעשות את זה, חשבתי לעצמי, אבל אין ברירה. אני צריך ללכת לדבר עם ניסים.
בכל בניין יש שכן כמו ניסים. אחד כזה שעושה על האש בכל שבת בבוקר וחונק את כל הבניין בעשן של המנגל, אחד כזה שעושה מסיבות קריוקי כל חודשיים בדציבלים שהיו יכולים להחריש את כל הקהל בקיסריה עד שלוש לפנות בוקר, אחד כזה שהולך עם שקית זבל מטפטפת לאורך כל חדר המדרגות ואז עוצר אתה כדי לדבר עם מישהו ובסוף לא מנקה ומשאיר את השלוליות להתייבש לבד. בכל בניין יש שכן כזה שהוא הסיוט של ועד הבית. הבעיה היא שבבניין שלי ניסים הוא ועד הבית.
“מה קורה גבר?” הוא שאל אותי כשהוא פתח את הדלת. הוא עמד בגופיה לבנה ומכנסיים קצרים כחולים שהגיעו לו עד הברכיים, ריח כבד של סיגריות מלבורו נדף ממנו והעיניים שלו היו אדומות. מתוך הדירה שמעתי את אשתו רבה עם הילדה שלהם על משהו בצעקות. הוא נשען על המשקוף ביד אחת וגירד את הביצים בשנייה. אחרי חצי דקה של גירוד עצבני הוא שפשף את האף והוסיף: “באת לשלם ועד בית?”
“לא, כבר שילמתי החודש. תקשיב, ניסים יש לי בעיה. יש חתול מת בגינה.”
“כן. ראיתי. זה ממש מסריח. מישהו צריך לעשות משהו עם זה.”
“בדיוק, בגלל זה באתי אלייך. תקשיב...”
לא הספקתי לסיים את המשפט כשניסים הסתובב אחורה וצעק אל חלל הבית: “שתקו כבר, יא בהמות! אני מנסה לדבר פה! באימא שלי, קצת שקט. כל הזמן אתן צועקות!” הקולות השתתקו לכמה רגעים ואז המשיכו שוב קצת יותר בשקט. הוא הסתובב בחזרה אלי. “כן, סליחה. אני אתך.”
“בקיצור, התקשרתי לעירייה. כדי שיבואו לקחת אותו...”
“יופי. מעולה. שיטפלו בזה כבר. גם ככה הם לא עושים כלום בעיריה שם. חוץ מלתת דוחות כל היום.”
“זהו, אז זאת הבעיה. הם אומרים שאם הם שולחים אנשים לפנות את החתול אנחנו צריכים לשלם על זה. אז חשבתי שצריך לשלם על זה מהכסף של הועד בית.”
“מה? לשלם על זה? מה הם התחרפנו? למה אנחנו לא משלמים מספיק ארנונה שאנחנו צריכים לשלם להם עוד? בואנה תפסו תחת שם בעירייה מה?”
“כן, אבל תקשיב. הם לא שומעים שום דבר שאני אומר להם. ובינתיים הדבר הזה מסריח מתחת לחלון שלי ו...”
“עזוב. עזוב. תן לי לדבר איתם. בדברים כאלה צריך להיות יותר, איך קוראים לזה? אגרסיבים. אתה פשוט עדין מדי. עזוב. תחזור הביתה, אני אטפל בזה.”
הוא לא נתן לי זמן לענות וסגר את הדלת. מאחוריה יכולתי לשמוע אותו חוזר לצעוק על בני הבית. ויתרתי על לנסות לדפוק שוב על הדלת שלו וחזרתי לדירה. סגרתי את החלונות וריססתי דאורדורנט בכל הבית. אחר כך שכבתי לישון. ידעתי שאין הרבה שאפשר לעשות בכל מקרה עכשיו כשכבר נהיה מאוחר. כשקמתי בבוקר ורצתי לעבודה החתול עוד שכב שם. אבל קיוויתי מאוד שהוא לא יהיה שם כשאחזור. כמובן שכל התקוות שבעולם לא עזרו לי, וכשחזרתי הוא היה שם. יותר מסריח ויותר מת ממקודם, אם אפשר בכלל להיות יותר מת, או יותר מסריח.
כשדפקתי בדלת של ניסים אישתו פתחה לי. היא אמרה שהוא לא בבית עדיין אבל הוא דיבר עם העירייה. הם אמרו לו אותו דבר שהם אמרו לי. הוא דרש את המנהל. גם הוא אמר לו את אותו הדבר. ניסים התעצבן עליהם ואמר להם שמתוך עיקרון הוא לא הולך לפנות את החתול עד שהם יבואו לפנות אותו. לא אכפת לו שלכל השכונה יסריח. הוא לא הולך לשלם.
“אבל החתול מתחת לחלון שלי!” מחיתי, “אני זה שהולך לסבול מהריח.”
האישה פשוט משכה בכתפיה ואמרה לי לדבר עם בעלה. כשיגיע.
אלא שלא הצלחתי לתפוס את ניסים גם בימים הבאים. לא משנה כמה פעמים ניסיתי, ולא משנה באיזה שעות, הוא פשוט לא היה שם. הריח לעומת זאת הלך והפך לבלתי נסבל. כשיצאתי לראות מה עם החתול אחרי כמה ימים, כמעט הקאתי את הנשמה. תולעים כבר אכלו לחתול את העיניים, ונמלים הקיפו אותו כל הזמן. חלק מהנמלים התחילו להיכנס גם אלי לדירה. ידעתי שאני חייב להיפטר ממנו עכשיו. חזרתי לדירה ויצאתי ממנה כשיש לי על כל יד שתי שכבות של שקיות מהסופר ועם שקית זבל גדולה. התכופפתי להרים את החתול וניסיתי להתעלם כמה שאפשר מהריח והמראה. אבל אז עצרתי וחשבתי על רעיון.
קמתי והורדתי את השקיות מאחת הידיים. הוצאתי מהכיס טלפון ניד וצילמתי את החתול. אני עוד אשלח את זה לעירייה ואראה להם מה זה. הם חושבים שהם יכולים להתעלל באזרחים כמה שבא להם, אבל גם לנו יש כוח. הם עוד יתנצלו ויפצו אותי. אחרי שצילמתי את החתול שמתי שוב את השקיות על הידיים, הכנסתי את החתול לשקית הזבל וקשרתי אותה חזק. את השקית זרקתי לפח האשפה של הבניין יחד עם השקיות שעל הידיים שלי.
צעדתי בחזרה לבניין הרגשתי מגעיל. הרגשתי שאני חייב להוציא מהגוף שלי כל רמז לדבר המגעיל שהחזקתי לפני רגע. רציתי רק להגיע לדירה שלי, לסגור את הדלת מאחורי, לעשות מקלחת ארוכה ולנסות לשכוח מכל הסיפור הזה. אלא שבדיוק בכניסה פגשתי את ניסים.
“אז מה? בני זונות אלה בעיריה מה?” הוא שאל אותי וחייך חיוך ממזרי.
“לגמרי.” עזוב אותי עכשיו. אני רוצה לעוף מפה ולהתקלח. אני מרגיש מגעיל. ובכלל, עכשיו אתה נזכר להופיע שוב?”
“אבל אחיך לא פרייאר. אני לא מפנה משם את החתול. שכל השכונה תתלונן על הריח. נראה אותם אחר כך לא מביאים מישהו לפנות אותו.”
“לא צריך. כבר זרקתי אותו בעצמי.”
“מה? למה?”
“כי הוא היה מתחת לחלון שלי, והוא הסריח, ולא יכולתי לסבול את זה יותר. דרך אגב, לאן נעלמת בימים האחרונים?”
“אבל למה זרקת את החתול? למה אתה עושה את העבודה של העיריה? מה אתה דפוק? למה הם משלמים לך ארנונה או שאתה משלם להם?”
“הפגר היה מסריח! כל הדירה שלי הסריחה בגללו וגם התחילו להיכנס לי נמלים. אני לא יכול לחיות ככה. אם יש לך ריב עם העירייה לבריאות, אבל תריב אתם אתה. לא כשאני לא יכול להיכנס לבית שלי בגלל זה!” התפרצתי עליו לבסוף.
“וואלה? זה עד כדי כך? אז למה לא אמרת? הייתי כבר פשוט משלם על זה מהכסף של ועד הבית.”
אני לא אדם אלים. ובחיים שלי לא קרו הרבה פעמים שבהם חשבתי על לפגוע בבן אדם אחר. אבל אני נשבע לכם שבאותו הרגע אני דמיינתי את עצמי דוקר את ניסים בעין עם מספריים חלודים ואז בזמן שהוא לא מבין מה קורה מושך לו את עמוד השדרה דרך הרקטום שלו. במקום זה עזבתי אותו ורצתי בלי מילים לדירה שלי.
נשארתי במקלחת כמעט שעה. הרבה אחרי שהמים החמים נגמרו. אחר כך התלבשתי. לקחתי את המחשב לסלון וישבתי איתו על הספה. הידיים שלי רעדו, וגלי חשמל עברו לי בכל הגוף. עכשיו כבר לא כעסתי על העיריה. ידעתי בדיוק את מי אני צריך להאשים בכל הסיפור הזה. וידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות.
'זוועה! מתעלל סדרתי בחתולים' כתבתי שם. מתחת לכותרת הזאת הוספתי תיאור מרגש של איך שתפסתי איש דוקר בסכין חתול מסכן. איך הוא עקר לו את העיניים והשאיר אותו למות. סיפרתי איך כשמצאתי את החתול הוא כבר היה אחרי מסכת התעללות קשה וחלק מהאיברים שלו כבר לא תפקדו ונאכלו על ידי רימות. והווטרינר שלקחתי אותו אליו נאלץ להרדים אותו. 'אם מישהו מכיר את האיש הזה, בבקשה, העבירו את הפרטים למשטרה. כדי שזה לא ייקרה לעוד חיות' כתבתי. לסיפור צירפתי תמונה של החתול ותמונה של ניסים שצילמתי פעם בטעות כשהוא עמד לפני הרכב שלי כשצילמתי אותו בשביל מודעה למכירה. פרסמתי את הכל ברשת.
אחרי שסיימתי הרגשתי הקלה ענקית. גם בעיית החתול נפטרה וגם הראיתי מה זה לניסים. הקמצן הזה בטח התחבא וחיכה שאני אזרוק את הגוויה של החתול לפח בעצמי כדי שהוא לא יצטרך לשלם על זה. ככה הוא יוכל לקחת את הכסף של הועד לעצמו ולעשות עוד מסיבות קריוקי. נראה איך הוא ירגיש אם מישהו יזהה אותו עכשיו ברחוב ויצעק עליו שהוא מתעלל בחתולים. הגיע הזמן שמישהו יחזיר לו על כל מה שהוא עושה לנו.
באותו הלילה ישנתי כמו תינוק. אני חושב שלא ישנתי כך שנים, שינה ערבה ובלי חלומות. זה היה כל כך נעים. בבוקר כשקמתי פתחתי את כל החלונות כדי לאוורר את הבית. סוף סוף האוויר מבחוץ לא נשא איתו ריח של ריקבון. ישבתי ליד המחשב לבדוק מה קרה עם הסיפור שכתבתי. שבעה חברים סימנו שאהבו את זה. שניים שיתפו אותו. אולי ככה זה יגיע לאחד השכנים. בטח הם יודו לי על זה. גם הם סובלים ממנו כבר שנים.
שבוע עבר מאז היום שבו זרקתי את הגוויה של החתול ועד שראיתי בפעם הראשונה שמישהו אחר פרסם את הקטע שכתבתי. זה היה מישהו שהיה איתי בצבא. לא הייתי איתו בקשר כבר שנים, ולא דיברנו אף פעם. פעם אחת, לפני שנה ומשהו הוא סימן שאהב תמונה שהעליתי. אבל בזה נגמר הקשר בינינו. הפעם הוא שיתף את הקטע שכתבתי, אלא שהוא לא קרא אותו דרכי, מסתבר שהקטע הופיע באיזה בלוג. השם שלי כבר לא הופיע שם. כל מה שנכתב שם היה 'זהירות! תמונות קשות של התעללות קשה בבעלי חיים. הסטטוס הזה רץ ברשת כבר כמה ימים ועורר תגובות זועמות. ובצדק.'
אבל זו הייתה רק ההתחלה. החל מאותו היום נראה היה שהסיפור שלי צבר תאוצה מטורפת. בהתחלה הסיפור צץ יותר ויותר בפרסומים ברשת. עד שמתישהו איזה כתב טלוויזיה נתקל בו. הסיפור כיכב בכתבה על היחס של המשטרה לפשעים נגד בעלי חיים. ברשת הופיעו תגובות זועמות שהאשימו את הממשלה שלא עושה חוקים יותר ברורים, את המשטרה שלא אוכפת אותם ואת בית המשפט שלא מעניש.
מכאן זה היה רק עניין של זמן עד שהם גילו מי בתמונה. כאשר השם והכתובת של ניסים התחילו להופיע שוב ושוב בעדכונים של אנשים כולם כבר הכירו את הסיפור, כולם כבר הזדעזעו וכולם כבר היו צמאים לדם.'צריך לתלות אותו' כתבו אנשים. 'איפה המשטרה?' שאלו אחרים. כולם הסכימו שהמשטרה לא תעשה כלום, ושמישהו צריך לעשות משהו במקומה.
בבוקר של יום שישי אחד כשיצאתי לקניות גיליתי עשרות מודעות מודבקות על הכניסה לבניין. על כולן הופיעה התמונה של ניסים, ומעליה הכותרת: 'שכנים, זהירות! יש לכם שכן רוצח,' בגדול. אני עמדתי וחייכתי לעצמי קלות. סוף סוף הבן זונה הזה מקבל את מה שמגיע לו. נראה אותך משחק אותה גבר עכשיו. עצרתי לעוד רגע להביט במודעות בסיפוק, ואז הסתובבתי והלכתי לסופר.
כאשר חזרתי מצאתי את הבת של ניסים עומדת בכניסה. הבת של ניסים היא בת שתיים עשרה או שלוש עשרה, והיא מגיעה לי בקושי לגובה החזה. כשהתקרבתי לכניסה שמתי לב שהיא עומדת על קצות האצבעות וביד שלה חבילה של דפים. היא שלחה יד למעלה וניסתה נואשות להוריד מודעה שנתלתה גבוה במיוחד. כשהיא ראתה שהיא לא מגיעה אליה היא ניסתה לקפוץ ולתפוס אותה. ללא הצלחה.
התקדמתי עם השקיות והתכוונתי לעזור לה כאשר ראיתי את ניסים יוצא מהבניין. הוא הסתכל אליה, נאנח ואז הרים יד והוריד את המודעה. הילדה לקחה את הדף בשתיקה והשפילה את מבטה. במשך כדקה ניסים לא אמר דבר גם כן. לפתע משהו תפס את תשומת ליבו. הוא שלח יד ותפס את החולצה שלה. “איך זה נקרע לך?” הוא שאל אותה.
“ילדים,” היא ענתה בקול חנוק ושקט. עמדתי כמה מטרים מהם אבל בקושי הצלחתי להבין אותה.
“ילדים מה?”
“הם אומרים שאתה מתעלל בחתולים. הם אומרים שאנחנו נאצים ושצריך להתעלל בכולנו. כמו שאתה התעללת בחתול.”
“מה זה השטויות האלה? מה עם המורה? אמרת לה?”
הילדה שתקה.
“תעלי הביתה תחליפי בגדים. אני אדבר עם המורה שלך. ככה מרביצים בבית הספר והמורים לא שמים לב? מה זה?”
הילדה נעלמה לתוך הבניין בשתיקה. ניסים נותר לעמוד שם בשקט.
“כוס אמק.” הוא אמר בלי להסתובב, כאילו לאוויר. “תאמין לי. את החיים הרסו לי.”
אז הבנתי שהוא מדבר אלי. לא ידעתי מה לומר אז פשוט עמדתי שם, עם השקיות מהסופר בידיים ושתקתי.
“גם לקטן מרביצים עכשיו בבית הספר. ואפילו את אשתי שואלים שאלות. וברחוב כולם מסתכלים עלי ככה מוזר. כאילו אני עבריין או משהו. תאמין לי. אם הייתי תופס את מי שפרסם את השטויות האלה...” הוא קמץ את היד שלו לאגרוף והכה בקיר של הבניין. אחר כך הוא השתתק לכמה דקות. ואז נכנס בחזרה לבניין בשקט בלי לומר כלום.
אחרי שסידרתי את המצרכים בדירה. ישבתי שוב ליד המחשב. המסך שלי היה מלא בתמונות של ניסים ותגובות נעצה. היו שם כל מני הצעות מקוריות על מה צריך לעשות לו, ואיך. עכשיו פתאום כבר לא הרגשתי כל כך גאה. במקום זה תחושה עמומה של בחילה אחזה בי ולא הרפתה. עצמתי את העיניים ולקחתי כמה נשימות. החלטתי אני הולך לקחת אחריות.
'הודעה חשובה.' כתבתי שם בכותרת. מתחת לה כתבתי את הפרטים האמתיים של המקרה. סיפרתי איך החתול פשוט מת בגינה, ואיך האשמתי את ניסים למרות שהוא לא עשה את מה שכתבתי. כתבתי שם שזה נכון שניסים הוא לא מלאך, אבל בחיים לא ראיתי אותו מתעלל בחיות. ושכל מה שעושים לו לא הוגן. לטקסט צירפתי מחדש את התמונות של החתול ושל ניסים ופרסמתי אותה בדף בשם 'מביאים מתעללים בבעלי חיים לדין – כי המשטרה לא עושה את זה.'
במהלך השעות שלאחר מכן הכרחתי את עצמי בכוח שלא להסתכל במחשב. ידעתי שזה לא יעזור. דברים לא מתקדמים כל כך מהר, וגם כאשר הם ייקרו כל מה שיש לי לצפות לו זה רק לספוג את כל הכעס של האנשים שקוראים את זה. זה לא יהיה נחמד, אבל זה יתקן את מה שעשיתי. עשיתי את מה שנכון לעשות. מכאן נשאר רק לתת לדברים לקרות.
השעה הייתה אחת וחצי בלילה כאשר ישבתי בסופו של דבר ליד המחשב. לא הופתעתי כאשר גיליתי שההודעה שלי הופצה כבר שמונה פעמים וזכתה לשלושים תגובות. אבל כאשר קראתי את התגובות, הופתעתי מאוד. 'כן בטח, זה לא נכון. מה אתה מנסה להגן על הרוצח הזה?' כתב מישהו אחד.
'איזה שטויות. אולי זה ניסים כתב בעצמו בפרופיל בדוי?' כתבה בחורה בלונדינית מטולטלת.
'אני אישית מכיר את הוטרינר שהרדים את החתול,' כתב איזה בחור שרירי שהצטלם לתמונת הפרופיל בלי חולצה, 'אז שלא יספרו לכם שטויות'.
'הי, מי שכתב את ההודעה הזאת הוא שכן של ניסים. אל תאמינו לו.' כתבה מישהי אחרת.
כך התגובות גם המשיכו. נאנחתי וסגרתי את המחשב. הנחתי אותו על השולחן וגררתי את עצמי בחוסר רצון לחדר השינה. שכבתי במיטה ער במשך שעות וניסיתי לחשוב מה לעשות. איך אני יכול לגרום לאנשים להאמין לי? בעיקר כשהם כל כך מעדיפים להאמין לשקר?
באותו הלילה חלמתי שהחתול המת בא לבקר אותי. הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי, לבן עם כתם שחור על הגב וכתם על מה שהיה פעם עין, ועכשיו נאכל על ידי רימות. הוא עמד לפני על עדן החלון והביט בי דרך ארובות העיניים הריקות שלו במבט מאשים. “למה עשית את זה?” הוא שאל אותי בקול צווחני וחלול, “למה האשמת מישהו אחר במוות שלי. עכשיו אף אחד לא יגלה מי באמת התעלל בי. הרוצח שלי מסתובב חופשי והכל בגללך!”
“לא התכוונתי.” מלמלתי. “ניסיתי להסביר להם אבל...”
“לא התכוונת?” הוא שאל וקירב אלי את פניו המבחילות. “לא התכוונת? אבל עשית. וניסית לתקן אבל נכשלת. עכשיו אתה צריך לקחת אחריות. איך אתה הולך לקחת אחריות?”
התעוררתי בבהלה. כל גופי היה שטוף זיעה והלב שלי פעם בכוח. ניערתי את ראשי ונתתי לעצמי סטירה קלה כדי לוודא שאני ער. אכן הייתי ער, אבל קולו של החתול עדיין הדהד בראשי: "עכשיו אתה צריך לקחת אחריות. איך אתה הולך לקחת אחריות?”
בימים הבאים הסיפור של ניסים הלך ונעלם. זה לא שאנשים האמינו שהוא חף מפשע. הם פשוט מצאו דברים חדשים להזעזע מהם ושכחו מכל הפרשה. יותר לא נתקלתי במודעות בכניסה לבניין ולא ראיתי את הילדים של ניסים חוזרים מוכים מבית הספר. אבל המראה של הבת שלו, והתמונה של ניסים שעומד חסר אונים ונשען עם הראש על קיר הבניין לא הפסיקו לרדוף אותי. וכך גם הסיוט עם החתול בחלון. בכל לילה הוא היה חוזר אלי הביתה ושואל אותי "איך אתה הולך לקחת אחריות?"
עד שלילה אחד, בערך חודש אחר כך התעוררתי מאותו הסיוט והבנתי איך אני הולך לקחת אחריות. קמתי מהמיטה וצעדתי לסלון. המחשב שלי ישב שם, בדיוק במקום שהשארתי אותו. נפלתי לאחור על הספה ופתחתי אותו. לאט לאט, אות אחר אות התחלתי להקליד טקסט חדש. 'מקרה נוסף של התעללות! שרף חתולים בחיים,' כתבתי בכותרת, ואחר כך הוספתי: 'פשוט לא יאמן הרוע של אנשים.' לסטטוס צירפתי תמונה שלי מל"ג בעומר האחרון. עומד ומחייך מול מדורה עם שק מטושטש של תפוחי אדמה ביד.
הוא בטח היה שם כבר לא מעט זמן עד שגיליתי אותו. כבר ביום ראשון בלילה הרגשתי איזה ריח מוזר שלא הצלחתי לגלות את המקור שלו ורק בשני אחרי הצהריים, כשחזרתי מהעבודה והריח היה כבר באמת חזק התחלתי לחפש ברצינות מאיפה הוא בא. מצאתי את החתול אחרי הרבה חיפושים. זה היה חתול גדול ושמן, הפרווה שלו הייתה לבנה מלבד כתם שחור שכיסה את הגב התחתון שלו והזנב וכתם קטן יותר על הראש ומסביב לעין. הוא שכב על האדמה על הצד כאילו הוא ישן. הדבר היחיד שרמז על כך שהוא כבר לא בין החיים הייתה הזווית המוזרה שהראש שלו היה בה, והריח המבחיל שלו.
עמדתי שם למשך כמה דקות ובהיתי בחתול. דחפתי אותו קלות בקצה הנעל שלי. הגוף שלו זז בלי התנגדות, כמו סמרטוט רצפה רטוב. בסופו של דבר נאנחתי והנחתי לו. אין עוד שום דבר שאני יכול לעשות בשבילו, חשבתי לעצמי, הוא עכשיו במקום שכולו טוב, טורף עכברים ומחטט בפחי זבל מלאים כל טוב בגן העדן לחתולים. מה שאני צריך לעשות כרגע, זה למצוא דרך להיפטר ממנו לפני שאני אמות מהריח ואגיע גם כן לגן עדן.
הוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי לעירייה. הסברתי להם שיש חתול בגינה שלי וצריך להיפטר ממנו. שאלתי אם יש מישהו שיוכל לטפל בזה. הטלפנית התנצלה ואמרה שהיא יכולה לשלוח פקח אבל בגלל שזה שטח פרטי אני אצטרך לשלם על זה. כן, היא מבינה שזה נשמע הזוי. כן, היא יודעת שאף אדם שפוי לא יפנה פגר בעצמו. כן, היא יכולה להעביר אותי למנהל שלה אבל הוא יגיד לי את אותו הדבר. התעקשתי לדבר אתו בכל זאת. הוא באמת אמר לי את אותו הדבר.
כשסיימתי את השיחה עם העירייה החושך כבר ירד. מצאתי את עצמי עומד עדיין באותו המקום. גם החתול שכב עדיין באותו המקום. הראש שלו עדיין היה בזווית מוזרה, והריח הנורא הזה הלך והתחזק. החזרתי את הטלפון לכיס ונכנסתי בחזרה לבניין. אני שונא לעשות את זה, חשבתי לעצמי, אבל אין ברירה. אני צריך ללכת לדבר עם ניסים.
בכל בניין יש שכן כמו ניסים. אחד כזה שעושה על האש בכל שבת בבוקר וחונק את כל הבניין בעשן של המנגל, אחד כזה שעושה מסיבות קריוקי כל חודשיים בדציבלים שהיו יכולים להחריש את כל הקהל בקיסריה עד שלוש לפנות בוקר, אחד כזה שהולך עם שקית זבל מטפטפת לאורך כל חדר המדרגות ואז עוצר אתה כדי לדבר עם מישהו ובסוף לא מנקה ומשאיר את השלוליות להתייבש לבד. בכל בניין יש שכן כזה שהוא הסיוט של ועד הבית. הבעיה היא שבבניין שלי ניסים הוא ועד הבית.
“מה קורה גבר?” הוא שאל אותי כשהוא פתח את הדלת. הוא עמד בגופיה לבנה ומכנסיים קצרים כחולים שהגיעו לו עד הברכיים, ריח כבד של סיגריות מלבורו נדף ממנו והעיניים שלו היו אדומות. מתוך הדירה שמעתי את אשתו רבה עם הילדה שלהם על משהו בצעקות. הוא נשען על המשקוף ביד אחת וגירד את הביצים בשנייה. אחרי חצי דקה של גירוד עצבני הוא שפשף את האף והוסיף: “באת לשלם ועד בית?”
“לא, כבר שילמתי החודש. תקשיב, ניסים יש לי בעיה. יש חתול מת בגינה.”
“כן. ראיתי. זה ממש מסריח. מישהו צריך לעשות משהו עם זה.”
“בדיוק, בגלל זה באתי אלייך. תקשיב...”
לא הספקתי לסיים את המשפט כשניסים הסתובב אחורה וצעק אל חלל הבית: “שתקו כבר, יא בהמות! אני מנסה לדבר פה! באימא שלי, קצת שקט. כל הזמן אתן צועקות!” הקולות השתתקו לכמה רגעים ואז המשיכו שוב קצת יותר בשקט. הוא הסתובב בחזרה אלי. “כן, סליחה. אני אתך.”
“בקיצור, התקשרתי לעירייה. כדי שיבואו לקחת אותו...”
“יופי. מעולה. שיטפלו בזה כבר. גם ככה הם לא עושים כלום בעיריה שם. חוץ מלתת דוחות כל היום.”
“זהו, אז זאת הבעיה. הם אומרים שאם הם שולחים אנשים לפנות את החתול אנחנו צריכים לשלם על זה. אז חשבתי שצריך לשלם על זה מהכסף של הועד בית.”
“מה? לשלם על זה? מה הם התחרפנו? למה אנחנו לא משלמים מספיק ארנונה שאנחנו צריכים לשלם להם עוד? בואנה תפסו תחת שם בעירייה מה?”
“כן, אבל תקשיב. הם לא שומעים שום דבר שאני אומר להם. ובינתיים הדבר הזה מסריח מתחת לחלון שלי ו...”
“עזוב. עזוב. תן לי לדבר איתם. בדברים כאלה צריך להיות יותר, איך קוראים לזה? אגרסיבים. אתה פשוט עדין מדי. עזוב. תחזור הביתה, אני אטפל בזה.”
הוא לא נתן לי זמן לענות וסגר את הדלת. מאחוריה יכולתי לשמוע אותו חוזר לצעוק על בני הבית. ויתרתי על לנסות לדפוק שוב על הדלת שלו וחזרתי לדירה. סגרתי את החלונות וריססתי דאורדורנט בכל הבית. אחר כך שכבתי לישון. ידעתי שאין הרבה שאפשר לעשות בכל מקרה עכשיו כשכבר נהיה מאוחר. כשקמתי בבוקר ורצתי לעבודה החתול עוד שכב שם. אבל קיוויתי מאוד שהוא לא יהיה שם כשאחזור. כמובן שכל התקוות שבעולם לא עזרו לי, וכשחזרתי הוא היה שם. יותר מסריח ויותר מת ממקודם, אם אפשר בכלל להיות יותר מת, או יותר מסריח.
כשדפקתי בדלת של ניסים אישתו פתחה לי. היא אמרה שהוא לא בבית עדיין אבל הוא דיבר עם העירייה. הם אמרו לו אותו דבר שהם אמרו לי. הוא דרש את המנהל. גם הוא אמר לו את אותו הדבר. ניסים התעצבן עליהם ואמר להם שמתוך עיקרון הוא לא הולך לפנות את החתול עד שהם יבואו לפנות אותו. לא אכפת לו שלכל השכונה יסריח. הוא לא הולך לשלם.
“אבל החתול מתחת לחלון שלי!” מחיתי, “אני זה שהולך לסבול מהריח.”
האישה פשוט משכה בכתפיה ואמרה לי לדבר עם בעלה. כשיגיע.
אלא שלא הצלחתי לתפוס את ניסים גם בימים הבאים. לא משנה כמה פעמים ניסיתי, ולא משנה באיזה שעות, הוא פשוט לא היה שם. הריח לעומת זאת הלך והפך לבלתי נסבל. כשיצאתי לראות מה עם החתול אחרי כמה ימים, כמעט הקאתי את הנשמה. תולעים כבר אכלו לחתול את העיניים, ונמלים הקיפו אותו כל הזמן. חלק מהנמלים התחילו להיכנס גם אלי לדירה. ידעתי שאני חייב להיפטר ממנו עכשיו. חזרתי לדירה ויצאתי ממנה כשיש לי על כל יד שתי שכבות של שקיות מהסופר ועם שקית זבל גדולה. התכופפתי להרים את החתול וניסיתי להתעלם כמה שאפשר מהריח והמראה. אבל אז עצרתי וחשבתי על רעיון.
קמתי והורדתי את השקיות מאחת הידיים. הוצאתי מהכיס טלפון ניד וצילמתי את החתול. אני עוד אשלח את זה לעירייה ואראה להם מה זה. הם חושבים שהם יכולים להתעלל באזרחים כמה שבא להם, אבל גם לנו יש כוח. הם עוד יתנצלו ויפצו אותי. אחרי שצילמתי את החתול שמתי שוב את השקיות על הידיים, הכנסתי את החתול לשקית הזבל וקשרתי אותה חזק. את השקית זרקתי לפח האשפה של הבניין יחד עם השקיות שעל הידיים שלי.
צעדתי בחזרה לבניין הרגשתי מגעיל. הרגשתי שאני חייב להוציא מהגוף שלי כל רמז לדבר המגעיל שהחזקתי לפני רגע. רציתי רק להגיע לדירה שלי, לסגור את הדלת מאחורי, לעשות מקלחת ארוכה ולנסות לשכוח מכל הסיפור הזה. אלא שבדיוק בכניסה פגשתי את ניסים.
“אז מה? בני זונות אלה בעיריה מה?” הוא שאל אותי וחייך חיוך ממזרי.
“לגמרי.” עזוב אותי עכשיו. אני רוצה לעוף מפה ולהתקלח. אני מרגיש מגעיל. ובכלל, עכשיו אתה נזכר להופיע שוב?”
“אבל אחיך לא פרייאר. אני לא מפנה משם את החתול. שכל השכונה תתלונן על הריח. נראה אותם אחר כך לא מביאים מישהו לפנות אותו.”
“לא צריך. כבר זרקתי אותו בעצמי.”
“מה? למה?”
“כי הוא היה מתחת לחלון שלי, והוא הסריח, ולא יכולתי לסבול את זה יותר. דרך אגב, לאן נעלמת בימים האחרונים?”
“אבל למה זרקת את החתול? למה אתה עושה את העבודה של העיריה? מה אתה דפוק? למה הם משלמים לך ארנונה או שאתה משלם להם?”
“הפגר היה מסריח! כל הדירה שלי הסריחה בגללו וגם התחילו להיכנס לי נמלים. אני לא יכול לחיות ככה. אם יש לך ריב עם העירייה לבריאות, אבל תריב אתם אתה. לא כשאני לא יכול להיכנס לבית שלי בגלל זה!” התפרצתי עליו לבסוף.
“וואלה? זה עד כדי כך? אז למה לא אמרת? הייתי כבר פשוט משלם על זה מהכסף של ועד הבית.”
אני לא אדם אלים. ובחיים שלי לא קרו הרבה פעמים שבהם חשבתי על לפגוע בבן אדם אחר. אבל אני נשבע לכם שבאותו הרגע אני דמיינתי את עצמי דוקר את ניסים בעין עם מספריים חלודים ואז בזמן שהוא לא מבין מה קורה מושך לו את עמוד השדרה דרך הרקטום שלו. במקום זה עזבתי אותו ורצתי בלי מילים לדירה שלי.
נשארתי במקלחת כמעט שעה. הרבה אחרי שהמים החמים נגמרו. אחר כך התלבשתי. לקחתי את המחשב לסלון וישבתי איתו על הספה. הידיים שלי רעדו, וגלי חשמל עברו לי בכל הגוף. עכשיו כבר לא כעסתי על העיריה. ידעתי בדיוק את מי אני צריך להאשים בכל הסיפור הזה. וידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות.
'זוועה! מתעלל סדרתי בחתולים' כתבתי שם. מתחת לכותרת הזאת הוספתי תיאור מרגש של איך שתפסתי איש דוקר בסכין חתול מסכן. איך הוא עקר לו את העיניים והשאיר אותו למות. סיפרתי איך כשמצאתי את החתול הוא כבר היה אחרי מסכת התעללות קשה וחלק מהאיברים שלו כבר לא תפקדו ונאכלו על ידי רימות. והווטרינר שלקחתי אותו אליו נאלץ להרדים אותו. 'אם מישהו מכיר את האיש הזה, בבקשה, העבירו את הפרטים למשטרה. כדי שזה לא ייקרה לעוד חיות' כתבתי. לסיפור צירפתי תמונה של החתול ותמונה של ניסים שצילמתי פעם בטעות כשהוא עמד לפני הרכב שלי כשצילמתי אותו בשביל מודעה למכירה. פרסמתי את הכל ברשת.
אחרי שסיימתי הרגשתי הקלה ענקית. גם בעיית החתול נפטרה וגם הראיתי מה זה לניסים. הקמצן הזה בטח התחבא וחיכה שאני אזרוק את הגוויה של החתול לפח בעצמי כדי שהוא לא יצטרך לשלם על זה. ככה הוא יוכל לקחת את הכסף של הועד לעצמו ולעשות עוד מסיבות קריוקי. נראה איך הוא ירגיש אם מישהו יזהה אותו עכשיו ברחוב ויצעק עליו שהוא מתעלל בחתולים. הגיע הזמן שמישהו יחזיר לו על כל מה שהוא עושה לנו.
באותו הלילה ישנתי כמו תינוק. אני חושב שלא ישנתי כך שנים, שינה ערבה ובלי חלומות. זה היה כל כך נעים. בבוקר כשקמתי פתחתי את כל החלונות כדי לאוורר את הבית. סוף סוף האוויר מבחוץ לא נשא איתו ריח של ריקבון. ישבתי ליד המחשב לבדוק מה קרה עם הסיפור שכתבתי. שבעה חברים סימנו שאהבו את זה. שניים שיתפו אותו. אולי ככה זה יגיע לאחד השכנים. בטח הם יודו לי על זה. גם הם סובלים ממנו כבר שנים.
שבוע עבר מאז היום שבו זרקתי את הגוויה של החתול ועד שראיתי בפעם הראשונה שמישהו אחר פרסם את הקטע שכתבתי. זה היה מישהו שהיה איתי בצבא. לא הייתי איתו בקשר כבר שנים, ולא דיברנו אף פעם. פעם אחת, לפני שנה ומשהו הוא סימן שאהב תמונה שהעליתי. אבל בזה נגמר הקשר בינינו. הפעם הוא שיתף את הקטע שכתבתי, אלא שהוא לא קרא אותו דרכי, מסתבר שהקטע הופיע באיזה בלוג. השם שלי כבר לא הופיע שם. כל מה שנכתב שם היה 'זהירות! תמונות קשות של התעללות קשה בבעלי חיים. הסטטוס הזה רץ ברשת כבר כמה ימים ועורר תגובות זועמות. ובצדק.'
אבל זו הייתה רק ההתחלה. החל מאותו היום נראה היה שהסיפור שלי צבר תאוצה מטורפת. בהתחלה הסיפור צץ יותר ויותר בפרסומים ברשת. עד שמתישהו איזה כתב טלוויזיה נתקל בו. הסיפור כיכב בכתבה על היחס של המשטרה לפשעים נגד בעלי חיים. ברשת הופיעו תגובות זועמות שהאשימו את הממשלה שלא עושה חוקים יותר ברורים, את המשטרה שלא אוכפת אותם ואת בית המשפט שלא מעניש.
מכאן זה היה רק עניין של זמן עד שהם גילו מי בתמונה. כאשר השם והכתובת של ניסים התחילו להופיע שוב ושוב בעדכונים של אנשים כולם כבר הכירו את הסיפור, כולם כבר הזדעזעו וכולם כבר היו צמאים לדם.'צריך לתלות אותו' כתבו אנשים. 'איפה המשטרה?' שאלו אחרים. כולם הסכימו שהמשטרה לא תעשה כלום, ושמישהו צריך לעשות משהו במקומה.
בבוקר של יום שישי אחד כשיצאתי לקניות גיליתי עשרות מודעות מודבקות על הכניסה לבניין. על כולן הופיעה התמונה של ניסים, ומעליה הכותרת: 'שכנים, זהירות! יש לכם שכן רוצח,' בגדול. אני עמדתי וחייכתי לעצמי קלות. סוף סוף הבן זונה הזה מקבל את מה שמגיע לו. נראה אותך משחק אותה גבר עכשיו. עצרתי לעוד רגע להביט במודעות בסיפוק, ואז הסתובבתי והלכתי לסופר.
כאשר חזרתי מצאתי את הבת של ניסים עומדת בכניסה. הבת של ניסים היא בת שתיים עשרה או שלוש עשרה, והיא מגיעה לי בקושי לגובה החזה. כשהתקרבתי לכניסה שמתי לב שהיא עומדת על קצות האצבעות וביד שלה חבילה של דפים. היא שלחה יד למעלה וניסתה נואשות להוריד מודעה שנתלתה גבוה במיוחד. כשהיא ראתה שהיא לא מגיעה אליה היא ניסתה לקפוץ ולתפוס אותה. ללא הצלחה.
התקדמתי עם השקיות והתכוונתי לעזור לה כאשר ראיתי את ניסים יוצא מהבניין. הוא הסתכל אליה, נאנח ואז הרים יד והוריד את המודעה. הילדה לקחה את הדף בשתיקה והשפילה את מבטה. במשך כדקה ניסים לא אמר דבר גם כן. לפתע משהו תפס את תשומת ליבו. הוא שלח יד ותפס את החולצה שלה. “איך זה נקרע לך?” הוא שאל אותה.
“ילדים,” היא ענתה בקול חנוק ושקט. עמדתי כמה מטרים מהם אבל בקושי הצלחתי להבין אותה.
“ילדים מה?”
“הם אומרים שאתה מתעלל בחתולים. הם אומרים שאנחנו נאצים ושצריך להתעלל בכולנו. כמו שאתה התעללת בחתול.”
“מה זה השטויות האלה? מה עם המורה? אמרת לה?”
הילדה שתקה.
“תעלי הביתה תחליפי בגדים. אני אדבר עם המורה שלך. ככה מרביצים בבית הספר והמורים לא שמים לב? מה זה?”
הילדה נעלמה לתוך הבניין בשתיקה. ניסים נותר לעמוד שם בשקט.
“כוס אמק.” הוא אמר בלי להסתובב, כאילו לאוויר. “תאמין לי. את החיים הרסו לי.”
אז הבנתי שהוא מדבר אלי. לא ידעתי מה לומר אז פשוט עמדתי שם, עם השקיות מהסופר בידיים ושתקתי.
“גם לקטן מרביצים עכשיו בבית הספר. ואפילו את אשתי שואלים שאלות. וברחוב כולם מסתכלים עלי ככה מוזר. כאילו אני עבריין או משהו. תאמין לי. אם הייתי תופס את מי שפרסם את השטויות האלה...” הוא קמץ את היד שלו לאגרוף והכה בקיר של הבניין. אחר כך הוא השתתק לכמה דקות. ואז נכנס בחזרה לבניין בשקט בלי לומר כלום.
אחרי שסידרתי את המצרכים בדירה. ישבתי שוב ליד המחשב. המסך שלי היה מלא בתמונות של ניסים ותגובות נעצה. היו שם כל מני הצעות מקוריות על מה צריך לעשות לו, ואיך. עכשיו פתאום כבר לא הרגשתי כל כך גאה. במקום זה תחושה עמומה של בחילה אחזה בי ולא הרפתה. עצמתי את העיניים ולקחתי כמה נשימות. החלטתי אני הולך לקחת אחריות.
'הודעה חשובה.' כתבתי שם בכותרת. מתחת לה כתבתי את הפרטים האמתיים של המקרה. סיפרתי איך החתול פשוט מת בגינה, ואיך האשמתי את ניסים למרות שהוא לא עשה את מה שכתבתי. כתבתי שם שזה נכון שניסים הוא לא מלאך, אבל בחיים לא ראיתי אותו מתעלל בחיות. ושכל מה שעושים לו לא הוגן. לטקסט צירפתי מחדש את התמונות של החתול ושל ניסים ופרסמתי אותה בדף בשם 'מביאים מתעללים בבעלי חיים לדין – כי המשטרה לא עושה את זה.'
במהלך השעות שלאחר מכן הכרחתי את עצמי בכוח שלא להסתכל במחשב. ידעתי שזה לא יעזור. דברים לא מתקדמים כל כך מהר, וגם כאשר הם ייקרו כל מה שיש לי לצפות לו זה רק לספוג את כל הכעס של האנשים שקוראים את זה. זה לא יהיה נחמד, אבל זה יתקן את מה שעשיתי. עשיתי את מה שנכון לעשות. מכאן נשאר רק לתת לדברים לקרות.
השעה הייתה אחת וחצי בלילה כאשר ישבתי בסופו של דבר ליד המחשב. לא הופתעתי כאשר גיליתי שההודעה שלי הופצה כבר שמונה פעמים וזכתה לשלושים תגובות. אבל כאשר קראתי את התגובות, הופתעתי מאוד. 'כן בטח, זה לא נכון. מה אתה מנסה להגן על הרוצח הזה?' כתב מישהו אחד.
'איזה שטויות. אולי זה ניסים כתב בעצמו בפרופיל בדוי?' כתבה בחורה בלונדינית מטולטלת.
'אני אישית מכיר את הוטרינר שהרדים את החתול,' כתב איזה בחור שרירי שהצטלם לתמונת הפרופיל בלי חולצה, 'אז שלא יספרו לכם שטויות'.
'הי, מי שכתב את ההודעה הזאת הוא שכן של ניסים. אל תאמינו לו.' כתבה מישהי אחרת.
כך התגובות גם המשיכו. נאנחתי וסגרתי את המחשב. הנחתי אותו על השולחן וגררתי את עצמי בחוסר רצון לחדר השינה. שכבתי במיטה ער במשך שעות וניסיתי לחשוב מה לעשות. איך אני יכול לגרום לאנשים להאמין לי? בעיקר כשהם כל כך מעדיפים להאמין לשקר?
באותו הלילה חלמתי שהחתול המת בא לבקר אותי. הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי, לבן עם כתם שחור על הגב וכתם על מה שהיה פעם עין, ועכשיו נאכל על ידי רימות. הוא עמד לפני על עדן החלון והביט בי דרך ארובות העיניים הריקות שלו במבט מאשים. “למה עשית את זה?” הוא שאל אותי בקול צווחני וחלול, “למה האשמת מישהו אחר במוות שלי. עכשיו אף אחד לא יגלה מי באמת התעלל בי. הרוצח שלי מסתובב חופשי והכל בגללך!”
“לא התכוונתי.” מלמלתי. “ניסיתי להסביר להם אבל...”
“לא התכוונת?” הוא שאל וקירב אלי את פניו המבחילות. “לא התכוונת? אבל עשית. וניסית לתקן אבל נכשלת. עכשיו אתה צריך לקחת אחריות. איך אתה הולך לקחת אחריות?”
התעוררתי בבהלה. כל גופי היה שטוף זיעה והלב שלי פעם בכוח. ניערתי את ראשי ונתתי לעצמי סטירה קלה כדי לוודא שאני ער. אכן הייתי ער, אבל קולו של החתול עדיין הדהד בראשי: "עכשיו אתה צריך לקחת אחריות. איך אתה הולך לקחת אחריות?”
בימים הבאים הסיפור של ניסים הלך ונעלם. זה לא שאנשים האמינו שהוא חף מפשע. הם פשוט מצאו דברים חדשים להזעזע מהם ושכחו מכל הפרשה. יותר לא נתקלתי במודעות בכניסה לבניין ולא ראיתי את הילדים של ניסים חוזרים מוכים מבית הספר. אבל המראה של הבת שלו, והתמונה של ניסים שעומד חסר אונים ונשען עם הראש על קיר הבניין לא הפסיקו לרדוף אותי. וכך גם הסיוט עם החתול בחלון. בכל לילה הוא היה חוזר אלי הביתה ושואל אותי "איך אתה הולך לקחת אחריות?"
עד שלילה אחד, בערך חודש אחר כך התעוררתי מאותו הסיוט והבנתי איך אני הולך לקחת אחריות. קמתי מהמיטה וצעדתי לסלון. המחשב שלי ישב שם, בדיוק במקום שהשארתי אותו. נפלתי לאחור על הספה ופתחתי אותו. לאט לאט, אות אחר אות התחלתי להקליד טקסט חדש. 'מקרה נוסף של התעללות! שרף חתולים בחיים,' כתבתי בכותרת, ואחר כך הוספתי: 'פשוט לא יאמן הרוע של אנשים.' לסטטוס צירפתי תמונה שלי מל"ג בעומר האחרון. עומד ומחייך מול מדורה עם שק מטושטש של תפוחי אדמה ביד.
No comments:
Post a Comment