כשצביקה נכנס הביתה הכל היה כרגיל. דבורה אשתו שקעה עמוק לתוך הספה מול תכנית דוקומנטרית, גילי ישבה בחדר שלה וגלשה בפייסבוק ודן שיחק בפלייסטישן. הוא זרק "שלום" עייף שלא זכה לתשובה, מזג לעצמו כוס מים, שתה אותה בלגימה אחת וצנח אל שולחן העבודה שלו לקרוא דואר אלקטרוני ואת חדשות היום.
מחוץ לחלון שלצידו נשמעו קולות מכוניות חולפות, ואוויר קר ועייף של סוף היום הזדחל פנימה. הוא סגר אותו. עכשיו נשמע רק קולה של הטלוויזיה בחלל הבית מלבד קריאות אקראיות שלמאמץ או תסכול מצד דן השקוע במשחק שלו. העייפות של היום נחה עליו כמו שמיכה עבה וכבדה במיוחד. הוא פיהק, שפשף קצת את עינו השמאלית ואז הניח את ידו על העכבר. בדיוק באותו הרגע כבה האור.
הראשונה שהגיבה הייתה גילי: “מה?” היא צעקה בתסכול, “אני באמצע שיחה פה!” היא יצאה אל הסלון החשוך, ודן מיהר בעקבותיה. “מה קרה?” הוא שאל.
“זה בסדר,” הרגיעה אותם דבורה, “זו רק הפסקת חשמל.”
“מה קשור הפסקת חשמל עכשיו?” גילי הביעה את תסכולה בעברית הקלוקלת שגרמה תמיד לאמה להניד עפעף בעיוות לא רצוני, “תדליקו את השאלטר!”
“אי אפשר,” צביקה, שיצא מחדר העבודה הדליק את הפנס בטלפון הנייד שלו, ונעמד ליד החלון, “הסתכלו החוצה. זו הפסקת חשמל בכל השכונה. פשוט נצטרך לחכות עד שהחשמל יחזור.”
“אוף! ודווקא היום שכחתי להטעין את האייפון,” גילי ייבבה, “אני לא יכולה להיות מנותקת עכשיו. אתם יודעים מה יכול לקרות בינתיים?”
“עזבי את זה. אני התקדמתי מלא ב'היילו' ואני לא יודע אם זה שמר לי. אין לי כוח לעשות את הכל מחדש.”
“מה אכפת לי מהמשחקים שלך לסוני?”
“מה אכפת לי מהחברות המפגרות שלך?”
“די!” דבורה הפסיקה אותם, “יש הפסקת וזה מה יש. עכשיו תפסיקו כבר עם הריבים שלכם, כל הזמן. צביקה, לך תמצא נרות בבקשה.”
“אין בעיה,” הוא אמר, שמח להתחמק מהתמודדות עם הילדים המתבגרים שלו. הוא הלך במהירות לחטט בארון המטבח.
דבורה גיששה את דרכה לכיוון ההפוך, היא מצאה פנס ישן. הוא לא נדלק. אחרי עוד כמה דקות של חיפושים היא מצאה בטריות תקינות והצליחה להרכיב אותן. היא יצאה עם הפנס בידה אל הסלון, שם מצאה את משפחתה לאור נרות. הילדים עמדו ורבו שוב. צביקה ישב על הכורסה, עסוק בניסיון להעמיד את נרות החנוכה שמצא בתוך מאפרה, והתעלם מהם.
היא התיישבה על הספה. “זה,” היא אמרה. הילדים המשיכו לריב ולא שמו לב אליה. “זה,” היא ניסתה שוב, אך הם היו עסוקים בשלהם. “זה!” היא צעקה והטיחה את הפנס בשולחן. הם השתתקו והביטו בה, “זה הפנס היחיד שמצאתי. אם מישהו צריך ללכת לשירותים. קחו את זה. עכשיו שבו כאן.” היא תפחה בידה על הספה. שני הילדים צייתו בחוסר רצון.
“אוקי. עוד מעט הפסקת החשמל תגמר וכולנו נוכל לחזור למה שעשינו קודם. אבל כרגע אין חשמל, ונצטרך לחיות עם זה. אני בטוחה שנוכל לעשות המון דברים גם בלי הטלוויזיה והמחשב.”
היא השתתקה. כל השאר לא הוציאו הגה גם כן. הם החליפו ביניהם מבטים נבוכים, כאילו הם שואלים את עצמם: “אז... מה עושים עכשיו?”
דבורה הייתה הראשונה שדיברה: “אתם יודעים? אני דווקא חושבת שזה טוב שיש הפסקת חשמל עכשיו. זה נותן לנו הזדמנות לדבר קצת. מתי בפעם האחרונה ישבנו כמו משפחה נורמלית וממש דיברנו ביחד. אז בואו נדבר קצת.” היא עצרה לרגע. אף אחד לא אמר דבר. “אז... גילי, איך הולך בתיכון?”
“בסדר.” היא ענתה בלאקוניות.
"יפה. יפה. הלימודים לא קשים מדי, יש לך שם חברים?”
“כן.” היא ענתה בחוסר חשק גלוי.
“דנוש, מה אתך?”
“הכל 'סדר" הוא אמר, בולע את הב' ומקפיץ גם הוא את העפעף של דבורה.
“מעולה!” דבורה אמרה, “זה ממש מעולה. אני שמחה לשמוע.” היא השתתקה.
שוב שררה שתיקה מסביב. הפעם צביקה היה זה ששבר אותה “אתם באמת עושים מזה סיפור גדול מדי. אתם יודעים כשאני הייתי בגילכם הייתה לנו רק טלוויזיה אחת בבית. והיה בה רק ערוץ 1. לא היה מחשב ומשחקי וידאו וכל השטויות האלו שלכם. והסתדרנו. היינו משחקים בחוץ, וקוראים ספרים, ומדברים. ו.. כן, מצאנו מה לעשות אז.”
כולם שתקו והביטו בו.
“כן.. הוא אמר שוב, בקול חלש יותר, הפעם, “היה אז מה לעשות.” לא היה לו שמץ של רעיון מה אפשר לעשות עכשיו.
השתיקה הייתה כבדה, כבדה כמעט כמו מעטה החושך שמסביב אבל לא מופרת כמוהו על ידי אור הנרות. כולם הסתכלו סביבם בעצבנות כאילו נושא לשיחה יצוף מהאוויר. יותר מכל, הם התפללו שהחשמל יחזור בחזרה. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח החלה גילי לצחקק. כולם הסיטו מבטם אליה.
“לא משנה," היא אמרה ואז החלה לצחוק עוד יותר חזק.
“מה?” שאל דן בחוסר סבלנות.
“לא, זה פשוט הסיפורים של אבא. הם תמיד כל כך מוגזמים.” היא זקפה את ראשה וניסתה לחקות את דרך הדיבור של אביה: 'כשאני הייתי צעיר, לא היה לנו אוכל מהיר. הייתי צריך ללכת לרחוב ולצוד חתולים ולבשל אותם בעצמי. ועוד הייתי חייב לעשות את זה בסוד כדי שאבא שלי לא יתפוס אותי אוכל אוכל לא כשר.' ככה הוא נשמע.”
דן צחק. “כן, לגמרי! 'הייתי הולך לבית הספר ברגל 400 קילומטר בכל יום. דרך ערבות הקרח של סיביר!'” עכשיו שניהם צחקו. צביקה נראה מרוגז קצת אבל הוא ניסה לחייך.
“סיפרתי לכם פעם על איך שניצחתי את הדרקון שניסה לשרוף את בת ים?” שאל דן, עדיין מחקה את קולו של אביו, “זה הכל התחיל בבוקר סתווי ב-1453 כשהייתי בן 11. אבא שלי שלח אותי לעבוד במפעל לקרח. הייתי בדיוק בדרך לשם כשפתאום משום מקום, צץ דרקון ענק עם שבע ראשים, וזנב עם קוצים כאלו. הוא ירק אש לכל כיוון, וניסה להרוס את השכונה שלי. ואני עמדתי שם עם רק עם סרגל ביד ו..” הוא עצר לרגע, מנסה לחשוב.
“ונעל משומשת שמצאתי ברחוב!” השלימה אותו גילי, שנסחפה לסיפור. שניהם צחקו, גם דבורה התחילה לצחקק קצת. צביקה נראה עוד יותר לא משועשע. “ידעתי שהכל תלוי בי והתחלתי לרוץ לכיוון המדרגות של הבניין הכי גבוה בבת ים. היו לו ארבעה קומות.”
“ארבע קומות.” תקנה דבורה בטון נוזף. שני הילדים שלה הביטו בה במבט מאוכזב. היא הבינה אותם ומיהרה לתקן את עצמה. “אבל בכניסה היה טרול גדול ועצבני!” שלושתם החלו לצחוק. צביקה זעף.
“נו, מאמי, זה סתם כיף. אנחנו לא צוחקים עליך. בוא תצטרף אלינו.” אמרה דבורה בתגובה למבטו של בעלה.
“עזבי." הוא רטן.
“בבקשה?” היא אמרה והרימה אליו עיניה בתחינה.
צביקה נאנח בכניעה, חשב לרגע ואז אמר: “אבל אני ידעתי שטרולים רגישים במיוחד לריח של נעליים משומשות! ונעליים כמו שלי, יש להן ריח שאף אחד לא יכול לעמוד בפניו!” כולם צחקו. בלי להרגיש, צביקה מצא את עצמו צוחק גם כן.
הפסקת החשמל נמשכה עוד עשרים דקות. בזמן הזה הגיבור של הסיפור הספיק לעבור את ים סוף הלוך ושוב, הוא ניצח את הדרקון וטס על גבו כל הדרך לעפולה והמציא את הגרביונים. הוא צילם את הרצל על המרפסת, ובדיוק עמד לנצח את הנאצים בכוחות עצמו כשפתאום כל האורות בבית נדלקו בבת אחת.
כל המשפחה השתתקה. החשמל חזר. כולם הביטו אחד על השני בדממה ואז אל הנרות. צביקה חייך לעצמו והתכופף לכבות את הנרות. אך גילי עצרה אותו. היא הפנתה את מבטה לדן והוא הנהן אליה. אחר כך היא קמה והלכה להוריד את מתג החשמל. האור כבה וצביקה יצא להציל את העולם.
No comments:
Post a Comment