הכרתי את החבר שלי ג'וני בלילה אחד לפני כמה שנים. הייתי מדוכא וממורמר אחרי עוד יום מגעיל בעבודה הנוראית שהייתה לי אז בטלמרקטינג. הרגשתי שאני מוכר את הנשמה שלי כשאני משכנע אנשים לקנות מיני-בר במקום להקדיש את עצמי לאומנות. ובסופו של דבר הבוס שלי עוד צעק עלי שאני לא עושה מספיק מכירות. אחרי העבודה במקום לחזור הביתה הלכתי בלי מטרה ברחובות תל אביב עד שהתעייפתי מכדי ללכת ופשוט צנחתי על איזה ספסל. אז ראיתי מולי את הבר ההוא והחלטתי להיכנס, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
“אני יודע בדיוק מה אתה צריך, ”אמר לי המוזג ברגע שהתיישבתי ליד הבר, הוא לא התחיל ב-'הי' או 'מה נשמע?' ישר קפץ לעניין ודיבר כאילו אני מכיר אותו שנים, והרגע סיפרתי לו את כל הבעיות שלי,“ אתה צריך להכיר את ג'וני. אתה תמות עליו!”
“אני מצטער,” עניתי לו, “אני לא בקטע של בנים. לא ידעתי שזה גיי בר. אני אלך.”
“לא לא. אל תדאג, זה ממש לא ככה.” הוא צחק, “ג'וני הוא...איך אני אסביר לך? הוא פותר בעיות. לא משנה מי אתה ומאיפה אתה בא, ג'וני ישנה את המצב שלך. ואתה נראה לי כמו אחד עם בעיה לא?”
“כן ..אבל...”
“מעולה. אני אביא את ג'וני.”
לא הספקתי לומר כלום לפני שהמוזג הסתובב ונעלם לחדר אחורי. הוא נשאר שם לכמה דקות והשאיר אותי לשבת כמו מפגר על הבר, בוהה מסביב ושותק. לא שזה הפריע לי מאוד, האמת היא שדווקא די רציתי להיות לבד, וחיפשתי מקום לנוח בו עם מזגן, הרבה יותר משתייה או חברים. לפחות המוזיקה הייתה טובה. ברקע התנגן השיר "זמן סגירה" של ליאונרד כהן. ישבתי שם וניסיתי להקשיב למילים של השיר.
“עזוב אותך מלנוח," קטע קול מוזר את מחשבותיי. זה היה קול מחוספס וגברי, אבל רגוע להפליא. היה בו שמץ של מבטא אנגלו-סקסי, ורמז של ציניות קרירה.“ בשביל לנוח אנשים נשארים בבית. אתה פה בשביל לזיין. תראה כמה כוסיות ישמסביב!”
הסתובבתי לכיוון הקול וראיתי לראשונה את ג'וני. אני כמעט נפלתי מהכיסא בהתחלה. ג'וני הוא לא בדיוק סוג האנשים שאתה נתקל בהם בכל יום ברחוב. הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו, עם שיער אפור מתולתל וחיוך ערמומי, מה שלא היה כל כך מפתיע,למרות שרוב האנשים בבר היו צעירים בהרבה. מה שכן היה מפתיע לעומת זאת, הייתה הדרך שבה הוא היה לבוש. ג'וני חבש כובע מגבעת שחור, לבש מעיל רכיבה אדום ומתחתיו חולצה מכופתרת ועניבת פרפר, הוא נעל מגפי רכיבה והחזיק ביד מקל הליכה. הוא נראה כמו מישהו שיצא מסרט בריטי תקופתי, או מבית משוגעים. אני יותר האמנתי שזה השני.
“למה אתה לא מנסה להתחיל עם אף אחת?” הוא שאל.
“עזוב אחי. אני מעריך את הדאגה. אבל אני לא במצב רוח לזה עכשיו. ”עניתי וניסיתי להסתובב בחזרה אל הבר.
“אין כזה דבר לא במצב רוח. אין כמו אישה כדי לשפר את מצב הרוח שלך!” הוא הכריז. "ולדרדר אותו אם אתה לא בורח מספיק מהר.” הוא הוסיף בלחש.
“אני לא מצליח עם בנות גם בימים רגילים. איך אני אצליח לדבר עכשיו עם מישהי כשהראש שלי עסוק בכלל בדברים אחרים?”
ג'וני פשוט חייך וזקף את גבו: “סמוך על ג'וני!”
אני לא זוכר מה קרה אחר כך,הכל קצת מטושטש. אני רק זוכר שהיא הייתה ג'ינג'ית מטולטלת והיה לה ריח לימוני כזה. כשקמתי לצידה בבוקר היא חייכה אלי ומיהרה להתלבש. היא השאירה לי את המספר שלה, ואמרה לי להתקשר.אני הבטחתי שאעשה זאת אבל איכשהו זה לא קרה. מה שכן קרה לעומת זאת, זה שמצב הרוח שלי אכן השתפר פלאים. ג'וני צדק.
מאז ג'וני הופיע בכל הנקודות הכי חשובות בחיים שלי. איכשהו אף אחד לא ראה אותו חוץ ממני, אבל הוא היה שם. ובכל פעם שהייתי תקוע במצב בעייתי הוא מיד היה קופץ ואומר:“סמוך על ג'וני!” ואני ידעתי שברגע שהוא אומר את זה, הכל יהיה בסדר.
הוא עזר לי במסיבה בעבודה כשסוף סוף אמרתי לבוס שלי מה אני חושב עליו. הייתם צריכים לראות את המבט על הפרצוף שלו.אמרתי לו הכל בפנים,מול כולם.אחר כך,כשלא הייתה לי עבודהיכולתי להקדיש את עצמי מחדש לאומנות, בכמה פעמים כאשר לא הייתה לי מוזה ג'וני קפץ ונתן לי רעיונות.
ג'וני דחף אותי לנשק את גלית כשהיא באה אלי לארוחת ערב. אז עוד היינו ידידים, ואני ידעתי שהיא הרבה יותר מדי טובה בשבילי. בחיים לא היה לי אומץ לנשק אותה בלי ג'וני. אבל ג'וני היה שם. ובדיוק ברגע הנכון, הוא פשוט דחף אותי עליה והכל זרם משם.
יום אחד מישהו ממשרד פרסום ראה כמה עבודות שלי באינטרנט. הוא הזמין אותי לפגישה ואני קיבלתי עבודה בתור גרפיקאי. באותו הערב יצאתי עם גלית לחגוג. אחר כך באנו אליה אבל אז גיליתי ששכחתי להביא קונדומים. הייתי מבואס, אבל ג'וני אמר שזה בסדר.
תשעה חודשים ושבוע אחר כך הבוס שלי אמר לי שהם החליטו לפטר אותי. בדיוק כשיצאתי לחנייה קיבלתי טלפון מחברה של גלית, היו לה צירים והיא הייתה בדרך לבית החולים. למרות שידעתי שזה הולך לקרות כבר כמה חודשים, זה היה הרגע שבו הבנתי שאני הולך להיות אבא. אבל אבא בלי עבודה. פתאום אחזה בי חרדה, איך אני הולך לגדל ככה ילדה?
“הירגע," ג'וני אמר לי. הוא הציע לנהוג במקומי לבית החולים, והרגיע אותי תוך כדי. הוא אפילו הצליח להצחיק אותי קצת כשהראה לי שהוא יכול לנהוג בעיניים עצומות ובלי ידיים. ואז פתאום הכל נהיה חשוך.כשהתעוררתי הייתי בבית החולים, בתוך אחת המיטות. גלית ישבה לידי עם התינוקת שלנו ביד ובכתה.
עברו כבר כמה שנים מאז, אלמוג כבר הולכת בחודש הבא לגן חובה. אני קצת מצטער שאני לא יכול ללכת איתה, אבל קשה להגיע אל הגן שלה עם כיסא גלגלים. גלית מטפלת בי יפה. אבל אני לא יודע אם היא עושה את זה מתוך אהבה או מתוך תחושת חובה. ג'וני בא הרבה פחות בזמן האחרון. אתם יודעים, המצב הכלכלי מקשה עליו.
אבל אני לא לבד. יש לי את סמירנוף, שהוא די בסדר למרות המבטא הכבד ואת עלית,שלוקח קצת זמן להתרגל אליו בגלל הקרניים והכל. הם תמיד עוזרים לי כשהדיכאון מאיים שוב לבוא. לפעמים הם מדברים בשמי, הם צועקים על גלית וזורקים דברים בבית. היא סופגת את הכל בשקט, בלי להתלונן. ככה היא.
לפעמים אני שואל את עצמי אם לא היה יותר טוב אם כל זה לא היה קורה. אם לא הייתי פוגש את ג'וני. אבל אני ממהר להתנער מהמחשבה הזאת. מה הייתי יכול לעשות בלי ג'וני? אני הייתי כלום. הייתי אפס. כן, אין על החבר שלי ג'וני!
No comments:
Post a Comment